ד״ר אסף מלאך, יושב ראש ועדת לימודי האזרחות במשרד החינוך, מתעקש להסיט את הדיון על ספר האזרחות החדש לדיונים מופשטים. ועדיין, הספר אינו רק לקוי ערכית, אלא גם עמוס טענות שגויות ובסופו של דבר – בלתי ניתן להצדקה
למה מכוון בנט כשהוא בוחר את שנת “אחדות ירושלים” לילדי ישראל? דבר אחד בטוח: הוא אינו מכוון לידיעת ההיסטוריה, לבחינה אינטלקטואלית של ירושלים הסמל והאגדה בתרבות היהודית והעברית, הוא מכוון לאינדוקטרינציה
אני ממליצה לכל ניאו-ליברליסט וקפיטליסט לבוא לחנך שלוש שנים בתיכון מוסלל בפריפריה בכיתה של תלמידים מתקשים – ולבחון את האידיאולוגיה האכזרית הזאת מול העוני, הפערים וההזנחה הממוסדת
״חוק נאמנות בתרבות״ של השרה מירי רגב שוכח שממשלה מכהנת אינה רק של תומכיה, אלא גם של מתנגדיה – וגם להם שייכים כספי הציבור המממנים את התרבות. החתירה לסטנדרטים מוחלטים בתקציבים לאמנות היא עוד צעד בדרך למות התרבות בישראל, והויכוחים העזים שהיא מעוררת
כותבי הספר מעורר המחלוקת ״להיות אזרחים בישראל״ התהדרו ב״מגוון מומחים אקדמיים״, אולם שכחו לציין שחלקם זכו לניתוק מגע מצד משרד החינוך לאחר ששלחו את הערותיהם הביקורתיות. אנו מביאים כאן לראשונה את חוות דעתה של אחת מהן, ד״ר חנה לרנר, שקבעה כי ״כתב היד אינו מותאם ללימוד אזרחות בקרב כלל המגזרים״
בנט יכול להירגע: ״גדר חיה״ דווקא לא מעודד התבוללות, אלא משאיר את החרדה של היהודים מן הערבים על אש קטנה שמחלחלת לנפשות הקוראים. ובכל זאת, יש למחות על ההתערבות הגסה של אנשי השררה בהחלטות אנשי התרבות
כל שיש למשרד החינוך להציע לתלמידים בעת המתוחה הזו, הוא העדר כל התייחסות להיסטוריה והתמקדות ברגשותיו של היחיד ובקלישאות חלולות. אין זה אלא המשך טבעי להכחשת הכיבוש המתמשכת של מערכת החינוך בישראל, שלמעשה רווייה בפוליטיקה
ליאור אלפנט פרשה מחינוך אחרי שש שנים מלאות אהבה לתלמידות ולתלמידים שלה, וגם למורות הנאבקות בתוך מערכת בלתי אפשרית. כרוניקה של כאב-לב ידוע מראש לכבוד פתיחת שנת הלימודים תשע״ז
פרשת ההצגה ״הזמן המקביל״ מזכירה לנו: זכותו של התיאטרון הערבי אל-מידאן לתקצוב אינה מותנית בהתיישרות עם דעת הרוב. תקצוב אמנותו של מיעוט תרבותי-לאומי אינה חסד, אלא חובה של רשויות המדינה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
