בידיים חשופות ובמבט צלול שרטטה רונית אלקבץ את קטבי הנפש, את הקרב המתחולל תדיר בין מה שגורלך הכתיב לך לבין תשוקותייך. היא פירקה לגורמים את יסודות האהבה, הבריקה ומירקה עד שהבהיקו כמו מראה. לזכרה
הקול שלה, הנשבר לפרקים, מצטרד לרגע, מבטא של עברית ישראלית אבל לא מכאן. המבט, הנושא כאב של זיכרון, לא רק של הסיפור שהיא מספרת עכשיו בסרט זה או אחר. שחקנית שמעבירה במבע אחד מה זה להיות אשה בעולם, מה זה להיות אשה כמו ויויאן אמסלם במקום הזה. יהי זכרה ברוך
אילנה שזור ותום מהגר קוראים בספר “בקופסאות הבטון” וכותבים על התרגשותם, ועל הקולות שמגיעים מהשוליים של השוליים ומביאים את המחברת פנינה מוצפי-האלר ואותם לרפלקסיביות מאירת עיניים
לכאורה, הייתי אמור כמעט ליהנות מן העובדה ש”הארץ” הסלים את המלחמה ב”ספיר סבח” ותיאר אותה בקריקטורה היומית כרוצחת סדרתית. אבל מדובר בהסתה מהסוג הנמוך ביותר. יש כאן כל כך הרבה קיצורי דרך למחשבה וכל כך הרבה מיזוגניות ושנאת אחר, שקשה לתאר
בחזרה הביתה, לשכונת התקווה, קהיר מהדהדת לי בכל מקום. אום כלת’ום בדוכנים, הפנים נדמים אותם פנים, ורק השפה, הערבית – סמויה מן העין, שפת הלב. לקראת המופע “שכונת התקווה, קהיר” בפסטיבל “לבי במזרח”
השיח הציבורי הישראלי מאופיין בדימויים חד-ממדיים על החיים בעיירות הפיתוח. בספרה החדש, “בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית”, כותבת פנינה מוצפי-האלר על חייהן של חמש נשים מזרחיות בירוחם והידע שהן מכילות ומייצרות. קטעים נבחרים
כנס לזכרה של ד”ר ויקי שירן חותר תחת מאבקה לייצוג שוויוני, וסערת הפייסבוק בעקבותיו רק משעתקת את התנהלות ההגמוניה מולנו, השדות העדתיות. שולה קשת על החשיבות שבהחזרת האחריות להדרה למדירה – בלי תירוצים
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
