כמו נתן זך ואחרים, גם גפן, שתרגם את הסיקסטיז לעברית, התבטא באטימות מושלמת וחוסר הבנה ערכי ורב תרבותי לתיקון ההיסטורי הראוי בחברה הישראלית לגבי מזרחים ושירה מזרחית
לא כל דבר בעולם הוא שירה. סבבה. אבל הדיון בה, בהבחנה הזאת ובגבולותיה, הוא לא רק עקר, חסר תוחלת, ונגוע בפוביות אליטיסטיות (ואף, לעתים, סטרייט-אפ גזעניות) אלא גם משעמם תחת. תכתבו שירה, תקראו שירה, אבל למען השם, תפסיקו לדבר על מהי שירה
במשך שנים ניסו לעשות דה-לגיטימציה למאבק המזרחי בטענה שהפעילות והפעילים הם חלק מ”מגדל שן” ושהציבור המזרחי איננו מזדהה עם מטרות המאבק. המספרים והנתונים מהשנה-שנתיים האחרונות דווקא מלמדים אחרת. תשובה לרון כחלילי
סמדר לביא מתבוננת בספרה ״עטופות בדגל ישראל״ אל מול הרנסנס התרבותי המזרחי של השנים האחרונות ושואלת שאלות נוקבות בנוגע למזרחיות מדומינת ואמיתית, ליחסינו עם הפלסטינים ולחייה של האם החד-הורית המזרחית
תנועת ״תור הזהב״ נראית כהתפתחות פוליטית טבעית של ההתעוררות המזרחית בשנים האחרונות. אך לצד ההתרגשות, דרושה גם בשורה קונקרטית יותר ועמדות ברורות בסוגיות כמו דת ומדינה, מדיניות חוץ וביטחון