מגוון משמח ומרתק של אחד עשר ספרים פמיניסטיים שראו אור במהלך השנה שחלפה מאז יום הנשים הקודם, כל אחד בדרכו מציע מוצא מכבלי הפטריארכיה, ונותן תוקף לקיום נשי אקטיביסטי מתקן עולם • סקירה
"ככל שהתעריתי ברחוב ובשטח, כך הרגשתי רחוקה יותר מהחוג, מהקורסים ומהדיונים בכיתה. הבנתי שלעמיתות ולמרצות שלי אין מושג מה קורה עם נשים פלסטיניות". עם סיום לימודיה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב, יארה גראבלה כותבת על חוויותיה כמחרבת המסיבה
בתוכנו, הפמיניסטיות המזרחיות, שוכנות גם מפלצת הצל וגם היכולת לחולל פעולה, אבל אנו נותרות עם פרטיקולריזם אתני פלגני. כי אסור לקונן. נא לא לכעוס. על יחסי הכוח ההיררכיים של הפמיניזם באקדמיה
מתוך הפריבילגיה המעמדית והכלכלית, אימץ השמאל האשכנזי הליברלי את העם הפלסטיני. בבואי כמזרחית לתמוך בהתנגדות לכיבוש הפלסטיני באופן פומבי אני ניצבת מול שאלת זהות, המחייבת הכרעה בין נאמנויות
כשאני מצביעה על אשכנזייה כמדכאת וכשפלסטינית קוראת לי כובשת, זה לא גזענות ולא עניין של ימין ושמאל. אלה מופעים של דיכוי שבהם יש לנו חלק. השיח הפמיניסטי בארץ כיום מותיר מאחור כל מי שאינה עונה להגדרה של המוחלט(ת) – אשכנזיה, חילונית, יהודיה, הטרוסקסואלית
סמדר לביא מתבוננת בספרה ״עטופות בדגל ישראל״ אל מול הרנסנס התרבותי המזרחי של השנים האחרונות ושואלת שאלות נוקבות בנוגע למזרחיות מדומינת ואמיתית, ליחסינו עם הפלסטינים ולחייה של האם החד-הורית המזרחית
בידיים חשופות ובמבט צלול שרטטה רונית אלקבץ את קטבי הנפש, את הקרב המתחולל תדיר בין מה שגורלך הכתיב לך לבין תשוקותייך. היא פירקה לגורמים את יסודות האהבה, הבריקה ומירקה עד שהבהיקו כמו מראה. לזכרה
שני מנחים אשכנזים דרשו מהשחקנית רונית אלקבץ לתאר את מסתרי הצלחתה ולהצדיקה – דרישה קבועה ומבזה מנשים מזרחיות. השאלה הבאה שלהם כבר לא זכתה למענה, ונראה שכולנו קמנו ועזבנו את האולפן יחד איתה
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
