מעבר לפגיעת הצנזורה בחופש הביטוי ובכללי המשחק הדמוקרטיים תוך העצמת כוחו של רה"מ הוא שר התקשורת, בחוק הפורנו אין ולא תיתכן בשורה לנפשותיהם הרכות של ילדי ישראל. כי הפתרון הוא רק בחינוך
בסופו של דבר עיריית חיפה לא נכנעה למירי רגב, שיש לה חשבון לא סגור עם נפאר, ולא ביטלה את הופעתו של הראפר הפלסטיני בשל התירוץ המוכר של הסתה. מה צריך לקרות כאן כדי שנלמד לחלוק אלה עם אלה נרטיבים ולדבר עליהם בדרך פשוטה ופתוחה, גם באמצעות האמנות
בכל פעם שהאחר מרים קול, נוכח, מעלה ניחוח, כותב בשפתו, שר, רוקד, מחייך, מפלס את דרכו למרחב של השפה העברית, בכל פעם שהאחר קם ומתחיל ללכת, מבנה הכוח מתערער וגלי הימין מעלים קצף
הדיון על הציור המצונזר של איילת שקד חושף כיצד התביעה ״לראות הכל״ בשם ״החופש״ נעשית על גבו של הגוף הנשי הממשי שנמצא אי שם מאחורי הציור, ומכשירה אלימות מגדרית כתרבות
ערוץ מוסאווא השחיר את חיינו הוורודים וקידם ללא בושה נושאים שחורגים מסדר היום הישראלי הנקי מכל זכר לערבי נטול תווית ביטחונית. תודה לך השר לביטחון פנים שחתמת על צו להפסקת שידוריו
אלימות שמופנית כלפי האוכלוסייה ״הנכונה״ זה בסדר, אהבה שאינה הטרונורמיטיבית זה לא: מה מלמדת אותנו החלטת הצנזורה על הגבלת גיל הצפייה בסרט ״ברש״, העוסק ברומן בין שתי נערות במציאות הישראלית המורכבת
כיצד ניתן להסביר את תפקודו של פייסבוק בימי שגרה ככלי בשירותו של הסדר הקיים? מבט על אלימות וירטואלית, צנזורה ו״היד הנעלמה״ של הצד הימני של המפה – המגויס כולו להעמקתו של סדר פוליטי הגמוני
בנט יכול להירגע: ״גדר חיה״ דווקא לא מעודד התבוללות, אלא משאיר את החרדה של היהודים מן הערבים על אש קטנה שמחלחלת לנפשות הקוראים. ובכל זאת, יש למחות על ההתערבות הגסה של אנשי השררה בהחלטות אנשי התרבות
השבוע, בביקורו בסין, עוד הספיק בנט לראות את עצמו כשר חוץ כלכלי. הרומן הזה אמור להוביל לכך ש"כאשר אומרים 'ישראל' יחשבו 'היי-טק/חדשנות' ולא 'אינתיפאדה/פיגועים'", אבל כששיתופי הפעולה כוללים אימוני מג"ב למשטרה הסינית, די ברור מה טיב הקשר ולאיזה מועדון דיפלומטי אנחנו מצטרפים
אני רוצה לנשק אותך. להחזיק לך את היד. את שמת את זה בתוכי, ועכשיו מה? האם נוכל לדמיין עולם בו לא נידָרש להצדיק את האהבה שלנו, ללא בדיקה פולשנית של הגוף שבתוכו היא מתעצבת או של הגוף שאל מולו היא מתמלאת בחיים?
