״הגיע הזמן להכניס את הבוגדים לכלא״: על השיח הווירטואלי האלים של הימין
את המאמר הזה כתבנו לפני היממה האחרונה, אך נדמה כי מה שקרה לנוכח התבטאותו האמיצה של סגן הרמטכ״ל היא בבואה מדויקת של מה שכתוב כאן בהמשך. עם זאת, בחרנו להתייחס אל המקרה האחרון כבר בפתיחה, לנוכח החריפות בה הותקף מי שבחר להציב מראה מול ההנהגה והחברה של ימינו. הימין לוקח על עצמו תפקיד לקבוע גבולות גזרה של שיח לגיטימי: כולנו עם צה״ל כשמדובר בחייל היורה מחברון, אבל כולנו נגד ראשי הצבא כשהם מתבטאים בעד טוהר הנשק, נגד התקרנפות או רחמנא ליצלן בעד התקדמות מדינית – במיוחד כי התבטאויות שכאלה מאירות את חוסר העשייה המדינית של הפוליטיקאים מימין והורסת להם את הניסיון לזרוק את כלל האחריות לטיפול במצב על כתפי הקצינים והחיילים בשטח. אלה מגמות בעייתיות שקיימות מעל פני השטח, אבל אנחנו נבקש לעסוק במנגנונים שפועלים מתחת לפני השטח לטובת השתקה ודיכוי ביקורת – ״היד הנעלמה״ של הימין הפועלת ברשתות החברתיות לעיצוב השיח הציבורי.
* * *
הרשתות החברתיות שינו את פני הפוליטיקה העולמית. בדיקטטורות ובדמוקרטיות, ובמשטרים שנמצאים איפשהו בין שני ה״טיפוסים האידיאלים״ האלו, זכורות מהפכות דיגיטליות רבות מהשנים האחרונות. המחאה של התנועה הירוקה באיראן ב-2009-2010, מהפכת היסמין בעקבות ההצתה העצמית של מוחמד בועזיזי שנה לאחר מכן בתוניסיה, ״יום הזעם״ במצרים פחות משבועיים לאחר מכן ומספר מהפכות נוספות בתימן, בלוב ובסוריה בהן הפייסבוק והטוויטר שיחקו תפקיד משמעותי. במשטרים דמוקרטיים יותר, מארה״ב ועד ישראל, יצרו ותדלקו הרשתות החברתיות אירועים מכוננים כמו מחאת occupy wall street (שמגולמת כיום בקמפיין של המועמד הדמוקרטי ברני סנדרס ומשפיעה רבות גם על הקמפיין של המועמדת המובילה אצל הדמוקרטים הילרי קלינטון) או המחאה שהוציאה כאן 1 מתוך 10 מאזרחי המדינה בעקבות עמוד פייסבוק כנגד מחיר גבינת הקוטג׳ ו״מחאת האוהלים״ של 2011 שהחלה בעקבות סרטון של דפני ליף נגד מחירי השכירות.
על אף משקלן המכריע פעמים רבות בהיסטוריה, מחאות רחבות היקף ומהפכות פוליטיות הן היוצא מן הכלל בשגרת השיח הפוליטי ברשתות החברתיות. בישראל יש לשיח הפוליטי ביטוי ברשת במיוחד במערכות הבחירות: לפי סקר שהתפרסם בערוץ 1 במהלך הבחירות האחרונות (27.02.15), מעל 50% מהציבור הישראלי נחשף לקמפיינים פוליטיים ברשתות החברתיות ובאתרי האינטרנט – יותר מאשר כל מדיום אחר. כמו כן, יותר מאשר נאום או מצע בחירות, זכורים לנו במיוחד וידאו קליפים ויראליים מהרשת בכיכובם של ביבי הבייביסיטר ומנהל גן הילדים, נפתלי בנט ההיפסטר, הצ׳ייסרים של זהבה גלאון, הקמפיין האנטי-ויראלי של יש עתיד, אריה דרעי והשקופים, ביבי שמשווה ועדי עובדים לארגון טרור וכורך את המחנה הציוני עם דאעש ואת יוסי יונה עם חמאס.
עם ירידת קרנן של מפלגות בעולם בכלל ובארץ בפרט, השיח במערכת הבחירות הישראלית סובב יותר ויותר סביב דמויות פוליטיות. דמויות אלה צולחות או נכשלות בקמפיין הבחירות ובעצמן – כפי שמעיר פרופ׳ אייל חוברס – כמעט ולעולם לא משלמות מחיר פוליטי על הסתרת כוונותיהן, הכחשת עובדות ושימוש במילים ״כמו היו חפץ שאפשר לזרוק לאחר שימוש״ (״הארץ״, 25.03.15). הפוליטיקאים מנהלים את הקמפיינים שלהם תוך שימוש במה שמכנה חוברס – בהשראת ביאליק – ב״לשון חיצונית… [אשר] משותפת לקהילה ומאפשרת הכללות והפשטות…לשון תועלתית: [ה]משרתת את ההיגיון האנושי ומעבירה תכנים הכרחיים בינינו. אבל לשון חיצונית זו, לדעת ביאליק, היא בעיקרה נעדרת חיים, ריקה. היא אינה מביעה את האינדיבידואל וייחודו; להפך, היא נוטה לכפות על היחיד משמעויות של מושגים, להשריש מילות מפתח כקוד מוסכם וכוללני (לדוגמה, בימינו, ״שלום״, ״ביטחון״, ״חברתי״, ״ציוני״)״. קודים אלה יוצרים לאורך זמן מסורות ושינויים תרבותיים עמוקים בישראל – חשובים בהרבה מחלוקת המנדטים המדויקת בכנסת זו או אחרת.
לרשת החברתית, אשר צוברת תאוצה בהיותה הבמה הטובה ביותר לתוכן המיוצר על ידי המשתמשים (user-generated content), יש פוטנציאל לערער את הסדר הישן בו השיח מתעצב אך ורק על-ידי אליטות כלכליות ופוליטיות. כבר לא מדובר ב״אזרח מן השורה״ ששולח פקס או מכתב ללשכת חבר/ת הכנסת ונותר לבדו מול שתיקתו/ה או תגובתו/ה הלקונית. דפי הפייסבוק של הפוליטיקאים מעניקים במה פומבית ומיידית לציבור לתקשר ״בגובה העיניים״ עם נבחריו ולהיות כלי מעצב דרך במה, זו להלך רוח ציבורי – לחיוב ולשלילה.
עם זאת, נתונים מדגימים כיצד בשגרה היומיומית שאינה מתאפיינת במחאות רחבות, השיח הפוליטי בישראל אינו מחולל שינוי, אלא דווקא תורם לשימור הסדר הקיים בארבעת העשורים האחרונים. למעשה, השיח ברשתות החברתיות אף מקצין את המגמות הקיימות. כפי שהדגים מחקר ״מדד האלימות ברשת״ של הקרן החדשה לישראל כבר ב-2012, השמאל היא הקבוצה השנואה ביותר ברשת. השימוש בשפה האלימה כלפיה גדול פי שניים מהאלימות כלפי מתנחלים או חרדים, ובניגוד לשאר הקבוצות, על השמאל מועברת ביקורת באופן כללי, גם בלי קשר לאירועים חדשותיים. השמאל מואשם בעת אירועים הנוגעים לפליטים או ערבים, אף שקביעת המדיניות נעשית כבר שנים רבות על-ידי ממשלות ימין. בפייסבוק, היקף האיומים באלימות גבוה אף יותר מאשר בטוקבקים האנונימיים, בין היתר בשל החשיפה והנגישות של הרשת הזו והפלטפורמה שמייצרת תגובות שרשרת רבות. כך הרשת החברתית בישראל מהווה אף מנגנון אגרסיבי של הפחדה והרתעה כנגד קוראי תיגר על שלטון הימין. בעת מלחמת עזה-ישראל (מבצע ״צוק איתן״), לפי דו״ח של המטה למאבק בגזענות, 7% מהציבור ראה בשמאל את האשם העיקרי במצב הביטחוני הקשה, כ״תומך בארגוני טרור״ ו״תומך בחמאס״ – על אף תמיכתה של מפלגת העבודה בממשלה בעת המבצע וישיבתה באופוזיציה.

כיצד ניתן להסביר את תפקודו של הפייסבוק בימי שגרה ככלי בשירותו של הסדר הקיים? הסבר אפשרי אחד ניתן למצוא בדפוסי ניהול עמודי הפייסבוק של חברי הכנסת והשרים בישראל. אמנם במדד האינטראקטיביות של אתר ״מזבלה״ לפברואר 2016, שלושת הפוליטיקאים המובילים אינם רק מהימין: במקום הראשון נמצא ראש הממשלה נתניהו, במקום השני והשלישי חברי הכנסת יאיר לפיד ושלי יחימוביץ׳; אך לא שם, אלא בעמודים של שרים וחברי כנסת בכירים מן הימין, מתוחזק ומועצם שיח השנאה והקיטוב. בעמודו של השר ישראל כץ ניתן למצוא הודעות כגון ״מדוע רק לשעברים השמאלנים מספרים את סודות המדינה? מדוע רק שמאלנים הם הבוגדים? לא הגיע הזמן להכניס את הבוגדים לבית הסוהר?״ ביחס לראש המוסד לשעבר אפרים הלוי ו״הסכנה הגדולה יותר לחילנו הם הסמאל ולא הטרוריסטים״ ביחס לפיגוע שאירע בבריסל. בעמוד של השר נפתלי בנט נכתב ביחס לעיתון ״הארץ״ כי ״מדובר בניאו-נאצים אנטישמיים שפועלים על מנת לחסל את מדינת ישראל, לא ברור למה אתה מפרסם פוסטים בפייסבוק במקום פשוט להוציא את ארגון הטרור הזה מחוץ לחוק ולהכניס אותם לכלא״. בעמוד של השרה מירי רגב מופיעות תגובות רבות בסגנון ״אנחנו חיים בדיקטטורת בג״ץ מיסודו של אהרון ברק. ואם לא נחסל אותם הם יחסלו אותנו״ או ״יש לשים סוף לכל השמאלנים וכל האנטישמים להמשיך לגנות ולחתור תחת המדינה״.
כאשר פעילי שמאל מעיזים ולא נרתעים מהאלימות המילולית והאיומים באלימות פיזית שמופנים כלפיהם (כולל הודעות פרטיות אישיות מצד משתמשים ימניים) – קולותיהם מושתקים. לא פחות משמעותי מהתרת תגובות אלימות מימין, הוא הצנזור של ביקורת עניינית ולא מתלהמת כלפי אותם שרים. כך במקרה של השר אופיר אקוניס, תגובות ביקורתיות נמחקות וגולשים אקטיביסטים משמאל פשוט נחסמים. ניתן להוסיף לכך עוד שתי דוגמאות מהימים האחרונים: האחת כאשר יאיר לפיד חסם את תומר אביטל, העיתונאי האקטיביסט למען שקיפות בכנסת, והשנייה כאשר נפתלי בנט חסם את גדעון קיפניס לאחר שפירסם בעמוד שלו תגובה ביקורתית, לא מתלהמת ועניינית.
במקרים אחרים, כאשר התגובות הללו כבר כן מתפרסמות, זה נעשה במסגור מחדש על-ידי מנהלי דפי הפייסבוק מימין, אשר משתמשים בביקורת משמאל כשמן למדורת שנאת השמאל. כך היה בתקופת הבחירות הכלליות כאשר השר בנט פרסם את תמונתי [נעמה] במטרה לנגח פוליטית את בוז׳י הרצוג ונתן להמון זועם ומוסת להשתלח בי בנאצות חסרות רסן שנשארו על גבי העמוד שלו (ראו כאן). זאת, ללמדנו כי בפייסבוק ישנו רק רושם של יד נעלמה ושל שיח חופשי, כאשר בפועל הדברים שמתפרסמים (ואלה שאינם זוכים להתפרסם) הם תוצאה של תכנון ופיקוח ישיר מצד מנהלי עמודי הפוליטיקאים. בד בבד נעלמת האחריות הציבורית בכל הספירה הזו, כאילו מדובר בעולמות מקבילים שאינם משיקים; מוצבת חזות ממלכתית לצד האסטרטגיה מעודדת האלימות ומשתיקת הביקורת אותה מלבים בפועל.
משמעות הדבר היא שעמודי פייסבוק אלה של שרי הימין אינם באמת מתפקדים ככיכר שוק דעות חופשי בה הציבור מייצר את התוכן. למעשה, מדובר במניפולציה מצד ההגמוניה הימנית שנעשית במסגרת ערוץ של שיח חופשי לכאורה, כאשר בפועל נעשה בהם שימוש נרחב של אישור תגובות מסיתות ואלימות מימין מחד וצנזור ביקורת משמאל מאידך. ב״קיצור תולדות הניאו-ליברליזם״ מסביר דיויד הארווי כיצד היטיבו האליטות הכלכליות ליצור אשליה של בחירה וחירות בקרב האזרחים המעורבים בתנועות המחאה בשנות השישים. באופן זה הצליחו ביעילות רבה לתקוע טריז בין תנועות אנטי-ממסדיות ואנטי-שמרניות לבין תנועות למען צדק חברתי. באופן דומה, אותה רוח שוחרת חירות ואנטי-ממסדית מוצאת ביטוי ברשתות החברתיות בישראל, אך שליטתם של הפוליטיקאים במנגנוני ניהול העמודים בפייסבוק מצליחה לרתום את אותה הרוח לטובת שימורו ואף העמקתו של סדר פוליטי הגמוני בשליטת הימין.
פרקטיקת ניהול עמודי הפייסבוק של הימין, הכוללת אמצעים כגון חסימת משתמשים ומחיקת תגובות מסוימות, לצד עידוד תגובות אחרות בשתיקה, יוצרת מרחב פוליטי מצומצם להעלאת קריאות תיגר שבשגרה על מדיניות הממשלה. כפועל יוצא של שיטות ההפחדה המקובלות כנגד השמאל ברשת, גם מצטמצמת מאוד היתכנותה של שבירת הפרדיגמה הניאו-ליברלית והאתנו-לאומית (כפי שהגדיר זאת בהקשר אחר פרופ׳ יוסי דהאן) בצורה של מהפכה חברתית לה ייחלו רבים בעיצומה של המחאה החברתית בקיץ של 2011.
אחת הדרכים האפשריות להתמודדות עם התופעה היא חשיפתה ברבים. אור השמש הוא עדיין חומר החיטוי הטוב ביותר ומאחר שהשיח האלים מתנהל רק לכאורה באופן ספונטני ולא מכוון מצד הימין, יש חשיבות להפוך את הפרקטיקות הסמויות האלה לפומביות. דוגמא לכך ניתן למצוא בקמפיין לקביעת עונש מוות למחבלים של ח״כ (לשעבר) שרון גל. במהלך הקמפיין פרסמה הבלוגרית הפוליטית טל שניידר צילום מסך של לייק שנתן שרון גל עצמו לאחד מתומכיו שהגיב בעמוד שיש להרחיב את עונש המוות גם לשמאלנים. החשיפה הביכה אפילו את ח״כ גל, שהסיר את הפוסט המקורי. רצוי להרבות בחשיפה עקבית של מנגנוני הפעולה האלה כדי להבהיר לציבור הרחב שזה חלק משיטות הפעולה של ההגמוניה הימנית באופן כללי בעת הנוכחית ולא רק טעות בהקלדה. דרך נוספת היא להנכיח שתיקה או התעלמות מביקורת עניינית שנמחקת ומודרת. כאשר גולשים נחסמים בשל הבעת עמדתה ביקורתית שקולה – יש לצאת נגד התופעה הזו בגלוי ובנחרצות.
כמובן שקיימות דרכים נוספות להכיר ולהתמודד עם התופעה, אשר ניתן להוסיף לאלה שכבר ציינו. כך או אחרת, אי-אפשר להפריז בחשיבות הדבר. מנקודת מבט אוטופיסטית לגבי אופק ההשפעה של הרשתות החברתיות, כותב ד״ר יעקב הכט כי אחד הניסיונות הראשונים לשלב את הטכנולוגיות החדשות בפעילות אזרחית היה הפיכתה של קהילת גולשים לקהילה אזרחית אקטיבית של Netizens, המבוססת על המחשב כזרז לשיח הדמוקרטי ואף לשיפור תהליך קבלת ההחלטות. מאידך, יש חשיבות להתמודדות זו גם מנקודת מבט פסימית יותר שלא רואה בטכנולוגיה כלי חלופי למבנים המסורתיים של מפלגות בשלטון של משאלי עם מתמשכים, אלא שמה דגש דווקא על האפשרות שינוצל לטובת מניפולציות, פגיעה במרקם החברתי וויסות הרשת לטובת התועלת האישית של האליטות השולטות. באופן יסודי, התמודדות עם התופעה תשרת את המאמץ המאפיין שמאל באשר הוא: ערעור ה-Common Sense ההגמוני ופיתוח של גישה חלופית, מבוססת נתונים אמפיריים וביקורתית.
נעמה לזימי היא פעילה חברתית ופוליטית חיפאית, טל האריס הוא סטודנט לתואר שלישי באוניברסיטת גתה בפרנקפורט, שניהם פעילים במפלגת העבודה


