הבידוד החברתי של זקנים אינו תופעה חדשה, אבל מצב החירום הנוכחי העניק לו גושפנקה רחבה והצדקה גורפת. איך קרה שחזון המדיר מבוגרים מהמציאות החברתית והכלכלית בישראל למשך חודשים ואולי גם שנים, הפך בקלות למוסכמה של השיח?
בחדשות 10 שודרה כתבה על סגירת מרכז היום לקשיש בשדרות. אין ספק שידיעות כאלו, העוסקות בעוול הנעשה לתושבי הפריפריה, הן חשובות מאין כמותן. אך מדוע הודגשו רק ניצולי השואה הנפגעים מן המהלך ושוב הודרו קשישים אחרים?
והנה אמא שלי עמדה להתקבל לשואה, כשמאחוריה שישים שנות עבודה מאומצת בניקיון ללא אף יום מחלה וללא כל קרן פנסיה, ולפניה, סוף סוף, העתיד. אלא שאת העברות הכספים יש לראות לא כהכרה מאוחרת במעמדם של הניצולים החדשים, אלא כתקציבי רווחה סקטוריאליים במדינה שמתעקשת שלא להעביר כספי רווחה לנזקקיה
שלושה קשישים יפואים חסרי בית גרים באוהל בגינה ביפו כי גירשו אותם ממאהל ארלוזורוב. לא לאורך זמן כי העירייה "ללא הפסקה" הוציאה להם צו פינוי מהיר. עכשיו הם גם בלי אוהל
מאות-אלפי קשישים לא יכולים להרשות לעצמם שיניים תותבות, וסובלים עקב כך מבעיות גופניות, רגשיות וחברתיות. האבסורד הוא שהמדינה מטפלת אך ורק בסימפטומים הפיסיים
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
