רונית אלקבץ לא נזקקה לאירוע מיוחד כדי לעטות על עצמה את סגנונה המובחן, שחרג מהקו המינימליסטי והנונשלנטי שאומץ בישראל. היא התמסרה למלתחתה העשירה, ודחתה את הישראליות ואת הגבלותיה על מלתחתן של נשים מזרחיות עם חלומות גדולים ומעט מדי מקום לחלום בו
במשך שנים שלט הכיבוש בקולנוע הפלסטיני וכל התמודדות של הפלסטינים עצמם עם דיכוי פנימי וחיצוני נדחקה מפאת צו השעה. סרטה של מייסלון חמוד "לא פה, לא שם" מסתכל לתוך החברה פנימה, מבלי לקיים דיאלוג עם יהודים, ומערער בשיטתיות על סטריאוטיפים
בידיים חשופות ובמבט צלול שרטטה רונית אלקבץ את קטבי הנפש, את הקרב המתחולל תדיר בין מה שגורלך הכתיב לך לבין תשוקותייך. היא פירקה לגורמים את יסודות האהבה, הבריקה ומירקה עד שהבהיקו כמו מראה. לזכרה
הקול שלה, הנשבר לפרקים, מצטרד לרגע, מבטא של עברית ישראלית אבל לא מכאן. המבט, הנושא כאב של זיכרון, לא רק של הסיפור שהיא מספרת עכשיו בסרט זה או אחר. שחקנית שמעבירה במבע אחד מה זה להיות אשה בעולם, מה זה להיות אשה כמו ויויאן אמסלם במקום הזה. יהי זכרה ברוך
שני מנחים אשכנזים דרשו מהשחקנית רונית אלקבץ לתאר את מסתרי הצלחתה ולהצדיקה – דרישה קבועה ומבזה מנשים מזרחיות. השאלה הבאה שלהם כבר לא זכתה למענה, ונראה שכולנו קמנו ועזבנו את האולפן יחד איתה
ויויאן אמסלם, גיבורת "גט" של האחים אלקבץ, מבקשת אהבה שתכיר במי שהיא עם כל ההבטחות של הגלאם שהביא עמו הקולוניאליזם הצרפתי, אבל גם העידון שבא מהמסורת. היא מבקשת גט מעול הפטריארכיה היהודית המזרחית, בדיוק כפי שהסרט עצמו מבקש גט מעול המבט הגברי האשכנזי והכיבוש הציוני
יצירה מזרחית היא קודם כל יצירה במקום עם רעב גדול. וכשרעבים, גם קסטות מהשוק יעשו את העבודה – איכות זה לוקסוס של שבעים. אבל מאור זגורי החליט להאכיל אותנו במטבוחה עם קיצורי דרך אדיפליים
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
