משהו רקוב באימפריית זגורי

קשה ליצור יצירה מזרחית בישראל. לא רק מכיוון שלרוב הממסד לא תומך בה, אלא גם בגלל הקהל המקוטב והעובדה שקשה לדון בה באופן חופשי מבלי כובד של ציפיות – ואיתן אכזבות וכעסים. אם משורר מזרחי מפרסם שיר שמופיע בו הביטוי “מדינת אשכנז”, למשל, או שמופיעה בו קללה, מיד יקפצו מבקרי אמנות אשכנזים ויגידו שזה שיר רע, מז’אנר “מחזק-קרע-בעם”. מזרחים יזדהו עם ההתקפה על המשורר ויתמכו בו, ופעמים רבות השיר עצמו יישכח. גורל דומה נכון לדעתי לסדרה “זגורי אימפריה”, שהדעות והרגשות שהיא מעוררת ברשת נחלקים לתומכים נלהבים ולמתנגדים חריפים. גם אלה וגם אלה מתייחסים פחות ליצירה ויותר להקשר שלה: סוף-סוף יש ייצוג ונראות למזרחים, אומרים התומכים. “זה ייצוג זה?” עונים המתנגדים, “זה הרי סטריאוטיפי”. “אבל יש סיפורים כאלו במציאות”, עונים להם התומכים, “זה כיף לראות אותה”. “אמנות טובה היא לא לכיף”, משיבים האחרים, “היא ממכרת”, “גם אופיום ממכר”, וכך הלאה עונים הכועסים על עולם הדימויים, על השפה הרדודה והגידופים.

בקיצור, שוב יש דיון מעל הראש של הסדרה. כי יצירה מזרחית היא קודם כל יצירה במקום שיש אליה רעב גדול. וכשרעבים – גם קסטות מהשוק יעשו את העבודה. איכות זה לוקסוס של שבעים.

בעקבות השבחים, יצאתי לראות את הפרק הראשון, ואחריו גם את השני והשלישי. עושה רושם שהפיתוי של המבקרים לעסוק בסטריאוטיפים ובעולם הכישופים גדול, אבל זוהי הסחת הדעת. זה לא הסיפור. עולם של כשפים וקללות הוא לא עולם מזרחי וגם לא אוריינטלי במיוחד. את אגדות האחים גרים אספו באירופה והשורשים התימניים של הנס כריסטיאן אנדרסן עדיין מוטלים בספק. ולא מדובר רק בעת העתיקה ובניאנדרטלים שבאו מהמערות של אוסטריה: הפיזיקאי הדני המפורסם נילס בוהר זכה יום אחד לביקור של קולגה, פאולי, שגם הוא זכה כמוהו בפרס נובל. פאולי התפלא לראות שעל דלתו של בוהר תלויה פרסת סוס. “אתה? פרופסור?” הוא שאל אותו בתמיהה, “אתה באמת מאמין בזה?”. “מה פתאום”, ענה בוהר, “אבל שמעתי שזה עוזר גם אם לא מאמינים בזה”. שני המדענים הללו גם לא נולדו וגדלו במרוקו.

הבחירה באב משפחה שיש לו דוכן פלאפל כעיסוק של מרוקאים, היא גם סבירה. הרי רוב המרוקאים, למרות שהם מונים בישראל כמיליון איש, לא חובשים את ספסלי האוניברסיטה, אלא יותר את בתי הכלא ואם התמזל מזלם, את ספסלי הישיבה, השב”ס והצבא. להיפך: הבחירה באימפריה של פלאפל היא בעלת פוטנציאל גדול. לו היה משה איבגי משחק אותה גינקולוג אה-לה-קוסבי הסדרה היתה מגוחכת במיוחד. בעיית האמינות בסדרה נובעת בעיקר מהעובדה שיש בה יותר מדי נשים אשכנזיות שמתאמצות לדבר במבטא מרוקאי – ניסיון שנכשל בגדול. דבורה קידר (“שלא תשתה לי חשיש” ב”אסקימו לימון” ותודה למיטל אבקסיס על הזיהוי), חוה אורטמן ושרה פון שוורצה הן מרוקאיות כמו שאורלי לוי פרסייה. לא ברורה ההחלטה הליהוקית הזו, וחבל שמרוקאים לא יכולים לייצג את עצמם. אוולין הגואל, ריימונד אמסלם, חנה אזולאי-הספרי, רונית אלקבץ, יעל אבקסיס – אלו הם רק חלק מהשמות שעולים בלי מאמץ כשחושבים על תפקידים של נשים מרוקאיות שהן גם שחקניות מצוינות. בסרטו האחרון, “בלדה לאביב הבוכה”, בנה בני תורתי אוטונומיה מזרחית, שבה מזרחים מייצגים את עצמם ומספרים את הסיפור שלהם, ולא מיוצגים על ידי אשכנזים ומייצגים את “הרע” (הערבי/אלימלך זורקין ושות’).

הבעיה של “זגורי אימפריה” גם אינה טמונה ביחסים העכורים בין בני המשפחה. כאלו ראינו לא מעט והם, כמו כל יחסים בין בני אדם, החומר שממנו עשויה הדרמה. הבעיה היא יותר בסיפור המסגרת האדיפלי: המיתוס של אדיפוס עתיק כימי האנושות. בנו של דוד המלך מנסה גם לרשת אותו בחייו, המלט הוא נסיך אדיפלי עם יסורים קיומיים, וגם ב”אחוזת דג’אני” עושה אלון חילו שימוש במוטיבים כאלה. זה יכול להיות סיפור מסגרת נהדר לדרמה מזרחית, שבה פירוק המשפחה המזרחית מקביל לרצח אב, כולל הרצח של הדת היהודית, שמוביל לכאוס שבו אין דין ואין דיין, כמו שמשפחת זגורי מדגימה על בשרנו.

אבל גם אם אנחנו יודעים שזה כרוניקה של מוות ידוע מראש, שרומיאו ויוליה ימותו בסוף, זה עדיין מעניין ומותח לראות איך מגיעים לסוף הטראגי הזה, להבין את הדמויות ואת המניעים שלהן. אלא שבמאי הסדרה והתסריטאים שלה לא סומכים על הצופים שהם מספיק רגישים כדי להתפתח יחד עם הדמויות ולעבור איתן תהליך. הם מתייחסים לצופים כאל מי שסיימו את תהליך ההפגרה בישראל בהצלחה (ע”ע מחקר פיזה האחרון). המיתוס של אדיפוס מונח על השולחן כמו אקדח במערכה הראשונה שכבר ירה, ולא סתם ירה אלא ירה בצרורות – אי אפשר לנוח לרגע ולנסות להרגיש ולחשוב לפני הירייה הבאה. כבר בדקות הראשונות הסיפור האדיפלי נפרש על כל פרטיו: מסתבר שגיבור הסידרה נולד נימול, כלומר הוא לא חווה את נחת זרועו של אביו על העטרה שלו, נולד עם כתר מוכן וטוען למלוכה. אמו משתמשת בו כתחליף לבן הזוג שלה, שהוא גם למעשה אחיה, ומעל היחסים ביניהם רובצת עננה של גילוי עריות. ועל שבירת הטאבו הזה הם נענשו והולידו ילדים שממשיכים את המסורת הזו: לבת יש יחסים אדיפליים עם האב, שמשתמש בה כתחליף לאשתו.

בין הבן לאביו יש יחסי יריבות, כיאה לבן שלא מקבל את מרות אביו שעבר בצוק העתים הישראלים הֵנְשיה, הוא בעסקי מזון, מאכיל ומזין את כל העולם במרכז גילת או במרכז אורן בשכונה ד’, אבל לא מסוגל להזין את המשפחה והוא מלך דמיקולו. בקיצור: כבר בפרקים הראשונים אנחנו מוצפים בכל הפרטים של סיפור אדיפוס, כאילו מישהו לקח את המחזה ועשה רשימת מכולת: ממלכה=אימפריה, דנמרק/תבאי=לאפל (כי הפ’ של הפאלוס ירד בכניסה?), האורקל מדלפי=דודה מרוקאית לבושה שחורים במדבר, אדיפוס=הנימול, גברים מזרחים מסורסים=שוטר וקצין שמפצים על הסירוס ע”י תפקידי סמכות מטעם המדינה וכו’.

באופן זה יוצר הבמאי דמויות שטוחות, נטולות מניעים בלתי מודעים או תת-מודעים. הכל פתוח ופרוס על השולחן, ידוע מראש ונאמר לצופה בבוטות. אין לנו הזדמנות לראות את הברית שהאב והבת כורתים. זה נאמר לנו מיד באופן מפורש ויחסית מהר. צריך לבלוע ולרוץ לסצינה הבאה מהר, אולי סוף סוף נגיע לרבע עוף.

כדי להבין את גודל הפספוס של הסדרה אפשר לראות מה עשתה רונית אלקבץ בסרט “ולקחת לך אשה” עם חומרים דומים: גם כאן יש אשה לא מסופקת, מזרחית למשעי שמתפרנסת, כמו המון נשים מזרחיות, מהיותה ספרית בבית. היא לא מסופקת מהגבר שאיתו היא חיה, שגם הוא לא גבר-גבר, רק פקיד דואר, שמבשל לילדים. תוך כדי הסרט אפשר לצפות ולהבין את היחסים האדיפליים שלה עם בנה, שבו היא גם משתמשת בצר לה כתחליף לבן הזוג הלא מספק שלה. היא מבטיחה לו שתקנה לו “כונניה” בעברית עם טעויות ומבטא צרפוקאי, מפעילה עליו מניפולציות כדי להיגאל מבדידותה ומהכלא שבו היא כלואה במשפחתה. היא משחקת התקף היסטרי כיאה לאשה עם מבנה אישיות הולם, שמעטים כמוהו נראו על המסך. גם הסבתא נותנת לנכדה ארנק ברגע של אינטימיות וקרבה גדולה, אבל יוצרי הסרט לא אומרים לנו קודם במפורש “הבת מוזנחת ע”י האם והסבתא נותנת לה סמל לנשיות, כי ארנק מסמל נרתיק” או מה שזה לא יהיה. אין וידוא הריגה. יש לנו מקום להרגיש משהו, להתרגש מהמחווה של הסבתא, לראות אותה בחוסר האונים שלה. אנחנו רואים אנשים שעם כל חייהם הקשים, מאבקיהם הקיומיים, הם אנשים מלאים: עם אהבות, תקוות, אכזבות, זעם, יאוש ויחסים עם הסביבה, שהם לא פלקטיביים. וזה כולל גם את היחסים עם האשכנזים: גם ב”שבעה”, שבה חנה לסלאו מייצגת את האשה האשכנזייה שתומכת במשפחה בעזרת הפיצויים שמשפחתה מקבלת על היותם ניצולי שואה, וגם ב”ולקחת לך אישה” שבה היא מגלמת לקוחה אשכנזייה ולא זוכה לכינוי המעליב “מיונז”, כאילו צבע עור ויכולת בישול ירודה הם המאפיינים העיקריים שלה.

עם הסטריאוטיפים עוד אפשר לחיות – סאלח שבתי אחד או יותר לא ממש משנה. ואפשר גם ליהנות מכמה רגעים מעטים בהם הדמויות לא מצייתות להם (החברה האשכנזייה היא בחורה עם חשק מיני ולא “קרה”, אבישג המרוקאית לא משחקת את “המרוקאית החמה”, המשפחה המרוקאית היא לא חמה ולבבית). המוזיקה גם היא נהדרת. אבל בגדול, עושה רושם שמאור זגורי החליט להאכיל אותנו במטבוחה עם קיצורי דרך: במקום לקלף עגבניות, לבשל אותן על אש קטנה עם פלפלים קלויים, שום ותבלינים, הוא לוקח עגבניות של שימורי “טל” עם קיבוצניק על האריזה, מוסיף חתיכות פלפלים מהצנצנת, שום כתוש מהמקפיא ותבלינים, מבשל קצרות ומגיש לנו מנת פיוז’ן של “מטבוחה בפיתה”. ייתכן ויש כל כך הרבה צופים רעבים, ולא מעט מזרחים ששמחים לראות משהו מוכר להם על המסך, שגם אינטלקטואלים ופעילים מוכנים לבלוע כל פרק מהר ומחכים לבא אחריו. וגם נהנים מזה שאפשר לזלזל באשכנזים בציבור ולדמיין שהם תקועים עם מיונז תעשייתי, בזמן שאנחנו עושים חפלות. לפחות יש על מה לדבר ולמה לחכות וכשהקיבה ריקה זה לא מעט, כמו שיודעים הגיבורים של “אופרה בגרוש”: קודם האוכל, אחר כך המורל.

אבל מי שלא חייב לעבוד בשלוש משרות כדי להתפרנס ולא מתפרקד מול הטלויזיה עם חומוס אחלה, החך שלו עוד זוכר שזה לא יכול להיות תחליף למטבוחה שבושלה מעגבניות טריות ונאכלת עם לחמניה טובה, גם אם עושים אותה מאותם רכיבים בדיוק. כל תבשיל צריך את הזמן שלו ואם יוצרי הסדרה היו לוקחים נשים מרוקאיות שיבשלו להן את הסדרה, הם היו יכולים ללמוד מהן משהו.

עוד בנושא:

העממיות, זגורי ואני / נעמית מור חיים