העובדה כי החברה הפלסטינית על כל מוסדותיה אינה יוצאת למלחמת חורמה נגד רצח נשים, מאפשרת לישראלים להתייחס אליה מתוך עליונות המתבטאת בהחלת האופי הפרימיטיבי של התופעה על כל השאיפות הלאומיות הפלסטיניות ועל המאבק לשחרור לאומי
אם נצא מנקודת הנחה שאלימות כלפי נשים אינה תופעת טבע ונבחן את ההבניות הבינאריות שלתוכן גדלנו, אולי נמצא דרך לכונן גבריות המברכת על ההזדמנות להכיל ולהשתנות, כזו שיכולה להיות כוח חיים נפלא ומרפא
המלצות שלא מיושמות במשך שנים, חוקים שתקועים בשלבי חקיקה שונים, חוסר תקשורת בין משרדי הממשלה, אפס השקעה בחינוך ילדים וילדות לטווח ארוך, וגולת הכותרת: כלל לא בטוח שהתקציב של 2020 למאבק באלימות נגד נשים מובטח • כך מפקירה המדינה נשים למותן
'סינדרום האישה המוכה' אחראי לכך שנשים נקברות כל השנים תחת האלימות – כי הסטיגמה הורגת. צריך להמשיך ולדבר על המנגנונים המאפשרים את האלימות הגברית, ולחתור באופן יסודי תחת ההבניות המעודדות מערכות יחסים זוגיות שבה האישה משרתת את צרכי הגבר
אבקש להזכיר שהפטריארכיה אינה מסתתרת במחשבות או במעשים של גברים שעירים, גדולים ומפחידים. היא נמצאת בזוהמה שממנה יונקים השורשים התרבותיים העמוקים יותר, גם "שלנו". עלינו לנתח את התשתית התרבותית של חיינו, שלצדה ולעומתה פועלות מערכות האכיפה הצדק
כתבתו של גיא פלג על חקירת הרצח של סמר חטיב סיפקה שיקוף אמין של הסדר הפטריארכלי המקבל באין אונים רצח "בלתי נמנע", משל היה כוח טבע. זוהי המסגרת הפרשנית שמאפשרת להבין איך מצאו את דרכם לכתבה "בן הזוג שנזנח" והחברה היהודייה
קריאה בדו״ח ועדת החקירה הפרלמנטרית לרצח נשים בידי בני זוגן מ-96' היא חוויה מדכדכת להפליא, החושפת כמה מעט יושם ממסקנותיו החשובות. כמו מסמכים רבים אחרים הוא שוכב כאבן שאין לה הופכין, ואנחנו איננו מנצלות את הידע והכוח שהוא יכול היה לספק לנו
