העובדה כי החברה הפלסטינית על כל מוסדותיה אינה יוצאת למלחמת חורמה נגד רצח נשים, מאפשרת לישראלים להתייחס אליה מתוך עליונות המתבטאת בהחלת האופי הפרימיטיבי של התופעה על כל השאיפות הלאומיות הפלסטיניות ועל המאבק לשחרור לאומי
עוד אישה ערבייה נרצחה והרוצח מסתובב חופשי. רצח נשים ערביות הופך להיות מעין סטטוס קוו שאני אישית כערבייה, כפלסטינית, כאישה, וכצד החלש במאזן הכוחות אינה יכולה לקבל או להתרגל אליו
מאחורי הרצח של דועאא אבו שרך עומדת חברה שלמה, הסובלת מעיוות ערכי קשה ומעניקה לגברים שלה זכויות יתר רק בגלל מינם. הם מתחנכים לראות נשים כפחותות ערך ונאבקים באלימות על מה שנתפס ככבודם הרמוס כשהחברה מתקדמת לקראת שוויון
״ג׳נקשן 48״ הוא סרט נפלא המתאר את מאבקם של צעירים פלסטינים-ישראלים בשתי חזיתות: מצד אחד המשטר הישראלי ומצד שני הלחצים הפונדמנטליסטים מהקהילה שלהם עצמם. הראפר תאמר נאפר, גיבור הסרט, מעניק תשובות מורכבות למציאות מורכבת
הגיע הזמן לשקילה מחודשת של ערך "כבוד המשפחה", ערך שניקז למענו הרבה מדי דם, דבר שאין לו כל ביסוס בדת כלשהי אלא הוא תולדה של הבניה חברתית לקויה ומעוותת שמקדשת ערכים נפשעים
האם גם ארז אפרתי, חנן גולדבלט ומשה קצב חולי נפש או שמא דווקא מייצגים את מלח הארץ החברתי? ההתייחסות המופרטת לפשעי השנאה כלפי נשים מסווה את העובדה כי מדובר בתרבות ובמדיניות, ולא במחלה או בחריגה מנורמה של מקרה יחידי מזעזע