המקרה הכללי של אלסי לגונדאי

חושך ליום שלישי התפרסם דבר רציחתה של אלסי לגונדאי על ידי מרדכי חנן, כשכותרות העיתון זעקו את מחלתו הנפשית של מי שהתברר שהוא למעשה רוצח סדרתי. הררי מלים הוכברו על אותה מחלת נפש, שלכאורה הניעה את הרוצח לבצע את פשעיו המחרידים בשנית. וכך, הסיקור התקשורתי של עוד פשע שנאה רצחני נגד אשה תרם לניקיון המצפון החברתי, כי הרי מדובר במקרה חריג-פרטי. כך יכולים כולם/ן לצקצק בלשונם, לצרוך את הידיעות הללו עם שמץ דאגה, תוך הרחקה ברורה של מקרה הרצח מכלל הנורמליות החברתית. אנחנו שפויים, הוא החולה; אנחנו נורמטיבים-בני טובים ולגונדאי היא קורבן רצח של מי שצריך להימצא בבית משוגעים.

מבלי להתייחס למצבו המעורער של הרוצח, ולאחריות המתפוגגת (שוב) של המדינה כלפי נשים, ששחררה לחופשי רוצח סדרתי, יש לשאול מהו המניע לביצוע פשעים נגד נשים. למרבה הזוועה, אין מדובר במקרה הרצח היחיד השנה, אלא בסדרה מתמשכת וארורה של אלימות לסוגיה נגד נשים, שבקצותיה החברתיים נקברות נשים בשל רציחתן על ידי בעליהן/אחיהן/בני דודיהן. אני שואלת: האם כל אלה הם מקרים פרטיים או שמא יש לדון לעומק בתופעה של מיזוגיניה חברתית?

כי איך אפשר לבאר ולהסביר את שכיחותם של אירועי אלימות נגד נשים – בין אם אלימות פיזית, אלימות מינית, אלימות כלכלית, אלימות תעסוקתית – המעידה יותר מכל על מבנים חברתיים של יחסי כוח, בהם מאיישות נשים את תחתית המדרג. מבנה הכוח קיים בתא הגרעיני-משפחתי, במרחב הציבורי המביט אלינו תדירות כעל אובייקטים מיניים, בפרסומות וסדרות סבון למכביר בהן אנו מיוצגות כיצורים דקיקים-ילדיים במסגרת הפנטזיה התרבותית החולה המתרגמת את חזותנו לסוג של פוסטר. אלימות זו מתבטאת בהסללה שיטתית של נשים לתחתית העבה והמתעבה התעסוקתית-כלכלית, בהומור לסוגיו כלפי נשים מבוגרות וזקנות שלא מספקות לחברה את דרישתה לנראות או לתפקוד נשי אידיאלי. לנוכח כל זה, אם אנו מתנגדות וטוענות שכן, אנו רוב מספרי, אך מיעוט פוליטי שמאופיין באפליה כלפיו בכל תחומי החיים, נזעקים נגדנו ואומרים: אל תגזימו, כל מקרה לגופו, זו לא תופעה, מדובר במקרים חריגים.

ייתכן שזהו הזמן דווקא להדגיש ולומר כי המהפכה הפמיניסטית היא המהפכה היחידה שדה פקטו מתרחשת, במאה העשרים ובמאה הנוכחית. יש להזכיר כי מעמדן של נשים התקדם משמעותית, דווקא בזכות ארגונים ונשים שמתעקשות כל העת להיאבק נגד ההסדרים של אפליה חברתית, ולטעון שאין מדובר במקרים פרטיים או מחלת נפש אישית של מאן דהוא, אלא תרבות ומדיניות שדוחקות נשים להתמודדות עם אלימות שחלקה מוסווית בערכים של נורמטיביות חברתית וחלקה גלויה עד חורמה, כמו התופעה של רצח נשים. כי הכיצד תסבירו את ארז אפרתי, את משה קצב ואינדיבידואלים אחרים? האם גם הם חולי נפש או שמא דווקא מייצגים את מלח הארץ החברתי? כיצד תסבירו את עובדת היותן של נשים האוכלוסייה הענייה ביותר בחברה; את הטרדות הרחוב הבלתי נפסקות; את העובדה שמדיניות ההפרטה מונחתת דווקא על מה שקרוי ‘מקצועות נשיים’; את פיטוריהן הרבים של נשים מבוגרות בשוק התעסוקה ואת העובדה כי רובן מועסקות במקצועות שירותים נמוכי שכר וקשים גופנית במיוחד? הגיעה העת להיפטר מהטיעון לפיו הפושע הוא חולה נפש, ולפתוח דיון במחלת הנפש החברתית-תרבותית.

יש לזכור כי מרבית מקרי הרצח נגד נשים זוכים לכותרת של “רצח על רקע רומנטי” או “רצח על רקע כבוד המשפחה”. כך מתארגנת תרבות שמבלבלת בין אהבה לשנאה, תרבות ששכחה שלא ניתן לבצע רצח אלא מתוך שנאה יוקדת, מתוך שנאת נשים. המיזוגניה שפושה בכול, שמהווה את תשתיתם של מבנים חברתיים היא גם מופרטת ולכן קשה לאתרה. כדרכם של מקרים הפרטיים, הם נפרדים זה מזה ולכל אחד מהם נסיבות אחרות. מדיניות ההפרטה, כמו מדיניות הפרטה – מעשית ותודעתית – מסווה את העובדה כי מדובר בתרבות ובמדיניות, ולא במחלה או בחריגה מנורמה של המקרה המזעזע היחיד.

ולפני שיזדעקו אי אלו קולות, האמינו לי, איני מתעלמת מהרצח המחריד של הילדים על ידי אימם, כי בתרבות של יחסי כוח אלימה, ילדות וילדים הם הן הקורבן הגדול, בהיותם/ן יותר מכולנו, חסרי אונים ותלויים בנו לקיומם/ן ומחייתן/ם.