הדיון שהתלהט בעקבות הירצחה של ליאן נאסר הוכיח (שוב) שכנשים ערביות מתות בנסיבות לא טבעיות, אנשים מרשים לעצמם לנתח את סיבות המוות ואף להאשים את הקורבנות על שנהרגו. כאשר מדובר בגברים, גם אם פשעו, הסלחנות מטשטשת כל עובדה
הפתיעו אותי התדהמה והעצב של גיא מרוז, שמתאכזב בכל פעם מחדש לגלות עוד ועוד עדויות המאשררות שהסרט "מציצים" הוא מסמך קולנועי מטריד, וולגרי, שוביניסטי, אלים ופוגעני שמעיד על המציאות האפילה של יוצריו. עד מתי תופתעו? ומה מכינים לנו לקראת יום העצמאות הבא? חגית דמרי צפתה אמש בפרק הראשון בסדרת התחקירים…
האם גם ארז אפרתי, חנן גולדבלט ומשה קצב חולי נפש או שמא דווקא מייצגים את מלח הארץ החברתי? ההתייחסות המופרטת לפשעי השנאה כלפי נשים מסווה את העובדה כי מדובר בתרבות ובמדיניות, ולא במחלה או בחריגה מנורמה של מקרה יחידי מזעזע
פרסום בנשים הוא נתעב. האנונימיות זורמת בדמן. גם כיום הן לא דואגות לתהילתן כגברים ובהכללה, הן יכולות לחלוף על פני אבן או שלט מבלי לחוש רצון בלתי נשלט לחרוט את שמן עליהם. הציטוט הזה של וירג'יניה וולף נכון עד היום
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
