הסרט "דימונה טוויסט" מייצר אשליה שהסיפור המוצג בו מקיף את כל קשת ההוויה המזרחית, אולם בפועל הוא מאשרר בדיוק את אותה מציאות מזרחית אחידה שנקודת המבט ההגמונית-אשכנזית מסוגלת להכיל, דרך בחירה סלקטיבית של הנשים המופיעות בו ואופני העריכה של סיפוריהן
האם גם ארז אפרתי, חנן גולדבלט ומשה קצב חולי נפש או שמא דווקא מייצגים את מלח הארץ החברתי? ההתייחסות המופרטת לפשעי השנאה כלפי נשים מסווה את העובדה כי מדובר בתרבות ובמדיניות, ולא במחלה או בחריגה מנורמה של מקרה יחידי מזעזע
לכאורה היום כולם יכולים להצליח, ומי שלא מסתדר תקוע במצב זמני של חוסר איזון תקציבי וחמדנות. דיכוי תרבותי? כבר מזמן מזרחים כבשו את קיסריה. ניכור? קשקוש של תל-אביבים לפני ההתברגנות. עוני? יאללה, מה עושים מזה סיפור. מתוך גיליון "עיר עולם" של כתב העת "ערב רב"
אם להניח לרגע לדיון הציבורי הסוער על ניפוץ זכוכיות הבנקים במוצ"ש, ולבדוק מה בדיוק אלה מוכרים לנו ואיך הם עושים זאת, אפשר לבחון את יחסי הכוחות בתוך פרסומת אחת, שבה שניים, לא חשוב מאיזו עדה, מבטיחים לנו עידן חדש של מה זה משנה
גם אם הסטודנטים משתייכים לקבוצה ההגמונית, בשיח האקדמי הם מצויים בעמדת נחיתות מובנית. עליהם ועל המרצה לשאוף לדיון מורכב ומושכל במסקנות שונות שניתן להסיק מכל תיאוריה ועל השלכותיהן המוסריות. גיא שני מגיב למאמר "אני, עצמי והשיח הביקורתי"
תלמידי שנה ג' לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית פגשו את הפרופ' אווה אילוז לשיחה על מזרחיות, אפליה והפולמוס ב"הארץ". למרבה הפלא, התלמידים האשכנזים שהיוו רוב בכיתה, נמצאו מתקרבנים, כן כן, ממש כמו מזרחים, הכול כדי להתחמק מהדרישה לשוויון
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
