אז אמנם דונלד טראמפ פה בביקור, וקולו של השר לבטחון פנים גלעד ארדן – שעסוק בדמוניזציה והסתה חסרת רסן נגד מי שנאבקים עבור זכויותיהם הבסיסיות – נשמע רם יותר, אבל האחריות שלנו היא להיות ערות לאנשים המסתתרים מאחורי המילים "צווים מנהליים" ו"אבטחה", ולומר את שלנו
על התנאים המחפירים שרק הולכים ומידרדרים, הקושי והיעדר האינטימיות בביקורים החודשיים בכלא והמעשה של ח״כ גאטס – ראיון מיוחד עם סנאא סלאמה דקה, פעילה במאבק האסירים הפלסטינים ואשתו של האסיר וליד דקה, לרגל שביתת הרעב הגדולה אי פעם
ועדות האתיקה בבתי חולים בישראל אולי נכנעות ללחצי חוק ההאכלה בכפייה, אך הרופאים המטפלים הודפים זאת בשם זכויות המטופל והאתיקה הרפואית. האם ניצחון קטן זה יוביל גם להכרה בחירותו של שובת הרעב?
מדינת ישראל החליטה להניח לעיתונאי שובת הרעב מוחמד אל-קיק למות, ובלבד שלא להעניק לו את זכות האדם שלו להיות חופשי אם לא פשע, ואם כן פשע – לדעת מה חטאו ולהתגונן. אל-קיק בחר שלא לשחק את המשחק. נכון לעכשיו, הוא גוסס בייסורים. מסקנותיה של העומדת עם שלט בכניסה לבית החולים
כך התבטא היועץ המשפטי של המשרד לביטחון פנים שכתב את הצעת החוק להזנה בכפייה של שובתי רעב. ההתנגדות להזנה בכפייה כמעשה אלים של רופא כנגד אדם אחר היא בלב הקונצנזוס של קהילת הרופאים בישראל – והממשלה שמה פס
הטראגיות והייאוש הם תוצר של הכיבוש ארוך השנים הזה. הטראגיות והייאוש הם שהובילו למעשה הקיצוני הזה. לא את מעשהו של סאמר עיסאווי יש להוקיע, אלא את המשטר שיצר תופעות כאלה. תגובה למכתבם של אנשי הרוח לשובת הרעב
הרעבת הגוף היא החזרת השליטה על הנשמה, וזעקה על שיכחת חירותו של הנשלט מתוך הבטן הריקה. תאמר מסאלחה על שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים הנכנסת ליומה ה-75 ועל השחצנות הישראלית שהשתלטה על ההגיון, המוסר וההתחשבות בצלם אנוש
בית המשפט העליון דחה אתמול את עתירותיהם של תאיר חלחלה ובילאל דיאב, שני עצירים מנהליים השובתים רעב זה 71 יום ודורשים את שחרורם המיידי. רופאים מביעים חשש לחייהם
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
