השמאל הציוני נזהר מרדיקליות כי הוא פוחד להישאר לבד, בלי שבט. העניין הוא שיש שבט אחר, גדול יותר – והשבט הזה נמצא בחוץ. למשל שבט ה-BDS הגדל והולך בעולם. אלה בעלי הברית שלנו כי אין לנו בני ברית בתוך השבט המקומי. תגובה לאורי אבנרי
השנים האחרונות בשיח המזרחי מסמנות שינוי כיוון משמעותי: הזרם המרכזי והבולט הצליח לפרוץ אל מחוץ לחיקו החם של השמאל הרדיקלי ודמותו של הפעיל המזרחי, האינטלקטואל, החילוני והאנטי-ציוני מפנה את מקומה הבלעדי למגוון רחב יותר
המעשה הנפשע של דוד אדמוב, כמו תנועות "הסרבנים הגיבורים", הם לא יותר מאנקדוטות שהמערכת מייצרת. צריך לשאול, מהן הנסיבות הפוליטיות, מהי אופייה של המערכת, שמייצרת קלגס? האם סירוב פקודה, למשל, הוא בכלל אופציה מבחינתו של דוד אדמוב?
בעוד שפעילות נגד הכיבוש ובעד זכויות אדם היא משאב המתורגם לשעתוקה של הגמוניה פוליטית אשכנזית, הפעילות עם מזרחים עלולה להיות לא מתגמלת וכרוכה במתחים. תום מהגר מברר מדוע השמאל הישראלי אינו מכיל את המאבק המזרחי במסגרת מאבקיו הפוליטיים
כששלי יחימוביץ' מחבקת את מפעל ההתנחלויות, היא משרתת נאמנה את השמאל הציוני שעם שורותיו היא נמנית. אך הכשרת המתנחלים דווקא מדגישה את אשמתנו, האזרחים המשתפים פעולה עם עוולות מדינתנו
הכסף המועבר לחרדים הוא זניח בהשוואה להקלות המס להן זוכים הטייקונים, ועיקר ההשקעה בשטחים נועדה לתחזוקת הכיבוש ולא מגיעה ישירות למתנחלים. על השמאל הישן להיפרד מחלוקת הציבור ל"נאורים וחשוכים" ולהכיר בחלקו ההיסטורי ביצירת הפערים
