• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

דוד הנחלאווי הוא קלגס, אבל לא רק

המעשה הנפשע של דוד אדמוב, כמו תנועות “הסרבנים הגיבורים”, הם לא יותר מאנקדוטות שהמערכת מייצרת. צריך לשאול, מהן הנסיבות הפוליטיות, מהי אופייה של המערכת, שמייצרת קלגס? האם סירוב פקודה, למשל, הוא בכלל אופציה מבחינתו של דוד אדמוב?

“דוד הנחלאווי” הוא קלגס. חייל שדורך נשקו ומכוון אותו נגד אזרחים, בועט בהם ומקלל אותם, הוא ביטוי אולטימטיבי לחייל כובש. ודאי שהייתי מברך אותו לו היה מחליט לסרב פקודה ולא לקחת חלק בפשעי הכיבוש. אך מהן הנסיבות הפוליטיות, מהו אופייה של המערכת, שמייצרת קלגס? והאם סירוב פקודה, למשל, הוא בכלל אופציה מבחינתו של דוד אדמוב?

כאשר מדברים על הכיבוש, בהא הידיעה, מתכוונים לזה שהחל ב-1967. אבל חשוב לזכור שכבר מהיווסדה של ישראל ועד 1966, כל אזרחי ישראל הערבים היו נתונים תחת ממשל צבאי. אם אכן היה כאן משטר סוציאל-דמוקרטי, כפי שנהוג לטעון, הוא היה ליהודים בלבד (גם זאת לא לכולם). זו התקופה שבה השלל ממלחמת 48′, קרקעות ונכסים, חולק ביד נדיבה למועצות האזוריות – יישובים ערבים ועיירות פיתוח נותרו בחוץ; זו התקופה שבה בוצע טבח כפר קאסם; ומפקד הממשל הצבאי אמר בזמנו, במפורש, כי מטרת הממשל הצבאי היא להגביל את חופש התעסוקה של אזרחים ערבים.

שנים לאחר מכן, ממשלת מפא”י מכריזה על פרויקט ייהוד הגליל, וסבב נוסף של הפקעת אדמות יוצא לדרך. שישה אזרחים ערבים נורים למוות על ידי הצבא במחאה נגד גל ההפקעות. במהלך האינתיפאדה הראשונה, יצחק רבין נותן פקודה לשבור ידיים ורגליים של מפגינים, וחיילים מצייתים. ולפני שנים ספורות צה”ל יוצא למבצע נפשע נגד תושבי רצועת עזה, בברכתם של עמוס עוז ודוד גרוסמן. כל המעשים הנ”ל בוצעו ע”י הזרם המרכזי של התנועה הציונית, שמוגדר לעתים קרובות “מחנה השלום” או “שמאל ציוני”.

יתרה מזו: המערכת הזו מייצרת את דוד על מנת שישרת אותה. מבחינת אלו שנזרקו החוצה, כרטיס הכניסה לחברה הישראלית עובר דרך שירות צבאי. כדאי לחזור לנערים מקריית מלאכי שאמנון לוי ראיין בתוכניתו “השד העדתי”: “יסתכלו עלינו אחרת”, הם אמרו על האפשרות לשירות ביחידה קרבית. בשיחה הזו לא היתה שנאה, גזענות או חדוות כיבוש, אלא הכרה כואבת, מובסת כמעט, בחוסר הברירה שנותרה בפניהם.

אם כך, מה הסיכוי שדוד יסרב פקודה להיות קלגס? בתנאים הפוליטיים הנוכחיים – מסורת ציונית של נישול ודה-הומניזציה נגד פלסטינים מזה, וחסמים שמונעים כל אופק חברתי-כלכלי ראוי לנערים כמו דוד מזה – הסיכויים קלושים. אוריאל פררה המקסים הוא יוצא מן הכלל, שמעיד על הכלל. רוב הסרבנים שנשפטים לכליאה, רובם המוחלט גברים שיוצאים מהסיפור הזה גיבורים, מגיעים מהבתים הנכונים, וגם יודעים למנף נכון את סירוב הפקודה שלהם. החייל דוד, הרשו לי לנחש, ממש לא גדל בסביבה הזו.

אני סירבתי פקודה לפני יותר מעשר שנים, ואני לא מוציא את עצמי מכלל הסרבנים הנ”ל, על שלל הפריבילגיות שלנו ביחס לדוד. פיקדתי על מחסום של הצבא בשטחים, אשר אמרו לי במפורש שמטרתו היא ענישה קולקטיבית. אחרי שחייל כיוון נשק לעבר פלסטיני, ממש כמו דוד, נאלצתי לבצע בעצמי את הפקודה הארורה לחסום את דרכם של תושבי שלושה כפרים לכיוון העיר יריחו. סירבתי.

אבל המעשה הנפשע של דוד, כמו “תנועות הסרבנים הגיבורים”, הם לא יותר מאנקדוטות שהמערכת מייצרת. ביחס לדיכויו של הפלסטינים, “השמאל הציוני” מעולם לא אמר דברים נכוחים ולא הציע סדר יום שמתנגד בפועל לפשעים נגד העם הפלסטיני, שהחלו, כאמור, מיום היווסדה של המדינה. נהפוך הוא – “מלח הארץ” מילא פקודות וגם הרוויח, ובגדול, מהן.

וביחס לדוד, השמאל “הרדיקלי”, זה שתומך בסרבנים וקורא להם גיבורים, מעולם לא בחן בכנות את זכויות היתר שלו על מנת ליצור התנגדות עממית, לא אליטיסטית, למשטר הפריבילגיות הישראלי. במשטר הזה דוד הוא קלגס, אני מסכים, אבל צריך לתת את הדעת גם על היותו קורבן.

לקריאה נוספת:

גיוס לצבא הוא שמד רוחני

כנראה שיעניין אותך גם: