שכונות הדרום לא התנגדו לזרים, הן התנגדו לשינוי כפוי ורחב-היקף במרחב הביתי שהופך אותו למרחב זר. ואת מלחמת ההישרדות הזאת ההיגיון הליברלי מסרב לתפוס. יריב מוהר על האיזון הראוי בין הזכות לקהילה לזכויות הפרט, והביקורת שצלחה על הפגנת הנגד לאירועים האלימים בתקווה
הסטטוסים של החברים שלי בפייסבוק מלאים בתמונות מבלעין ובעדויות על פליטים שהותקפו, אבל לא מרבים לעסוק במאבקי השכונות. למה? תום מהגר על החיבור ההכרחי בין בלעין לתקווה
השמאל חייב להתחיל לדבר על חאג’ אמין אל חוסייני. המגמה הימנית של עיסוק בתפקיד החשוב שלו בסכסוך הופכת אותו למיתולוגיה המייחסת את הרוע לעם שלם, כיביכול מרושע מטבעו, במקום לזרם פוליטי קיצוני הצומח בנסיבות קשות
איראנים רבים המתגוררים מחוץ למולדתם תומכים במאבק להפלת המשטר ומבקשים לסייע לאופוזיציה האיראנית, שנחלשה בימים אלה עד מאוד, בין היתר בשל האיומים על מתקפה ישראלית שם. א’, חברה במעגל הישראלי-איראני, מדווחת מברלין
“איומים קיומיים” צצים בישראל כמו באיראן, כל אימת שהציבור מתחיל לפקוח את עיניו ולמחות על האיומים האמיתיים העומדים בפניו. מאות מאנשי/נשות המעגל הישראלי-איראני יצאו לרחובות ברלין להפגין נגד ביבי, אחמדינג’אד, מרקל והפצצה. גל שקולניק הייתה שם
אותה מערכת חינוך מפלה השולחת את תלמידיה לחברון מבקשת פעמיים בשנה, בימי הזיכרון, להפוך את הקערה על פיה ולהזדהות עם הקורבן. אילנה ברנשטיין על אחריותו של העומד בראש המערכת ושל מנהלים שמתנהגים כמו ילדים בעצמם
בעודה מסירה את כיפת הברזל שמגינה על חופש הביטוי וחושפת את אוני’ בן-גוריון לנזקי הממון ולהשתקה הפוליטית, ממשיכה הנשיאה פרופ’ רבקה כרמי להתייחס לתפקידה כאילו הוא נוגע רק למושג צר מאוד של פוליטיקה. נעם הופששטר תוהה, האם האקדמיה שלנו התרחקה עד כדי כך משליחותה לדורותיה?
אני כותב את זה עבור מי שמוכנים להניח, שזה שהם לא מבינים מה הפמיניסטיות האלה רוצות, עדיין לא אומר שהן בהכרח טועות. רועי וגנר עם תרגיל מחשבתי בעקבות קמפיין מגרון של סולידריות שייח ג’ראח
עמוס נוי על השיר “Palabras para Julia” שבו מספר אב לבתו על עוולות הקיום לצד השמחה שבאהבה, במאבק ובסולידריות, שיר שמלותיו שהפכו לסיסמאות בקרב אקטיביסטים ואקטיביסטיות דוברי ספרדית, לא פחות משתהיינה לרמזים חשאיים אצל אב מתגעגע בירושלים
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
