סערה מתחוללת בשמאל בעקבות הרג לוחם מג"ב וההתקוממות נגד בנט, ולא במקרה עולה ההשוואה בינו לבין אלאור אזריה. הסיפור של שניהם חושף את זהות הקבוצות שנשלחות לבצע את "העבודה השחורה" בגדה המערבית ובעזה, משלמות מחיר כבד וזוכות לניכור מצד השמאל הלבן
אדריכלי המצב הקיים חוזים את עלייתם הקרבה של סמוטריץ' ואזריה, ובעיקום אף מנסים להשיב את ההובלה לידי ה'ערכיים' (ערכי זה השקר שהינדסנו בנפשנו כדי לבצע זוועות מבלי להרגיש אותן בבטן). האקרובטיקה המוסרית מוגשת למצביעי ישראל בגיליון מיוחד של המגזין "ליברל"
מאז שהכריז שהוא מתמודד על ראשות מרצ, מרגיש אבי בוסקילה מותקף מכל הכיוונים. בראיון נרחב הוא סוגר חשבון עם המבקרים, אומר איך לא יקרא לעולם לאלאור אזריה, וקובע שמרצ איבדה את אמון הציבור
מנהיגי העת הנוכחית, מביבי ועד פוטין, פועלים לכאורה מתוך אילוץ כפוי "מבחוץ" (הטרור, המהגרים, המתנחלים, החרדים). העם המתוסכל בתגובה נאבק לא על האמת, כלומר על שינוי המצב, אלא על עצם ידיעת העובדות על אודותיו והידע הופך להיות מכשול לשינוי
גישתו של המיליארדר שלדון אדלסון כי "זה לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטית" הולכת וצוברת תאוצה בקרב הציבור בישראל ומנהיגיו. על צבא העם ואידיאולוגיה, בעקבות פרשת אזריה
פעם בכמה שנים המערכת מייצרת אירוע משמעותי שיהווה עבורה עלה תאנה: הנה, חקרנו והרשענו. אך מעבר לפרשת אלאור אזריה, מה קורה עם שאר מאות מקרי ההרג של פלסטינים בגדה בשנים האחרונות – האם מישהו נתן עליהם את הדין? ראיון עם זיו שטהל מארגון ״יש דין״
בית הדין שהרשיע את אזריה בהריגה מתמקד בפסק הדין הצר אך ורק בעניינו. אך קשה להתעלם מהמתח העקרוני בין מקרה זה לבין טקטיקת הסיכול הממוקד, ויש לזכור שהפרקליטות הצבאית היא זו שעיצבה את הבסיס המשפטי המאפשר אותה
גם בעוד אנחנו מטילים את עיקר האחריות לירי בחברון על קובעי מדיניות ומנהיגים, אסור לנו להסיר אחריות מהחייל המבצע בשטח. הדיכוי שהציב אותו בזמן ובמקום ההם אינו פוטר אותו מאחריות למעשיו – לקיחת חייו של אדם אחר, שבעיניו הוא אינו אדם כלל
כולם נתנו את ההוראה, בעיקר הרבה בכירים אשכנזים, אבל רק מי שנמצא למטה משלם את המחיר. חיילי סיירות עושים בדיוק מה שעשה ״החייל הרע שאוהד את לה פמיליה״, רק במחשכים. אותם אף אחד לא יתפוס בעדשת המצלמה