מבט קרוב בספרה של אסתי וינשטיין, יוצאת בשאלה מחסידות גור שנטלה את חייה בשבוע שעבר, מלמד אותנו דבר שהוא הרבה מעבר להזדעזעות מ״החרדים החשוכים״. הוא מלמד אותנו את הכלא שהוא אלימות נגד נשים, אותו כולנו יכולות להבין
מפעל הנצחת מורשת גנדי ‘נקי’ מהאמת ומהזכויות שנגזלו מנשים וצרובות על גופן ונפשן, ולחשוב שאנו, חצי מהאוכלוסייה, מממנות בכספי המיסים שלנו את המורשת של האדם הזה בלתי נתפסת. עלינו לחשוף את ההיסטוריה הלא-כתובה של דמויות אפלות כאלה
שרת המשפטים שקד מאיצה בנשיא להעניק לקצב חנינה, בטענה שהבעת חרטה והודאה אינן תנאי לשחרורו. האם תנהג באותו האופן גם בפתחי ע׳נאמה ועלי ע׳נאים, שהורשעו ברצח דני כץ ומרצים את עונשם מזה 30 שנה תוך שהם מכחישים את מעורבותם?
לציון יום האשה, ביקשנו מכותבות שונות להיזכר באירוע נשי משמעותי שהתרחש השנה. 14 כותבות נענו. הטקסטים הקצרים שלפניכם יוצרים תמונת עולם מורכבת, עם הרבה קושי וכאב לצד חוזק וסולידריות, פריצות דרך מעצימות לצד דרך ארוכה וארורה שעוד יש לעשות. מה שבטוח, זה שהיתה לנו שנה סוערת ומלאת מאבקים שקצרו פירות
המאבק בתעשיית המין חייב להתרחש בכל הזירות במקביל – המשפטית, הפוליטית והתודעתית. אין לנו את המותרות להפקיר אף פינה, כי למדנו על בשרנו: מה שמתחיל באלנבי 40 מסתיים בירקון 98
הלוואי שהייתם לוקחים חצי מהאנרגיה שאתם משקיעים בהגנה על פרקטיקות מיניות אזוטריות ומשקיעים אותן בלהגן עלינו, הנשים, מפרקטיקות של אלימות מינית ותרבות האונס. שירה מייקין על האונס באלנבי 40
האלימות המינית ממשיכה להיות השואה שלנו, מכיוון שלכאורה מדובר בפעולות ספורדיות ועצמאיות, וככאלה אנחנו מנהלות את מיליוני קרבות המאסף הזעירים שלנו נגדן. אך בפועל זו מערכת דיכוי משומנת, שמאחוריה בעלי אינטרסים מובהקים, גם אם קשה לזהות אותם במבט שטחי