“מהקומה השלישית אני מתבוננת בייאוש ובהשלמה בקריסה ההדרגתית של הכל. המרצפות בכניסה שוקעות, הקירות של חדר המדרגות שחורים מלכלוך. זה נראה שאני, הקירות והחצר נערכים לאובדן הצפוי של הבניין, ומוותרים עליו בהדרגה”
הימים ימי ההפיכה המשטרית, ואישה אחת מתפתלת בנבכי הביורוקרטיה בבניין הממשלה בתל אביב כדי להשיג תמצית רישום. בין לבין היא מהרהרת על יהודים נודדים, אדיבות פקידים ואזרחים אבודים
בשביל דובר עמידר, והשלטון, הטענה שהמדינה מחויבת קודם כל לאזרחיה ולקיומם, היא הסתה. ואם כך, בפה מלא אני אומרת: אני מסיתה. רותי לביא על מאבק לשינוי מציאות שהוא מאבק נגד אלימות
לרגל היום הבינלאומי למאבק בגזענות, הילה דיין נזכרת בטבח שרפוויל – אירוע מקומי מ-1960 שנבחר להוות סמל אוניברסאלי. אבל מתחת להילה ההירואית מסתתרים פניה של אלימות ביורוקרטית יומיומית, ותחילת התקוממות אפורה של יחידים, משפחות וקהילות
עמרי בן-יהודה על מעמדה של העדות האנושית, ההבדל בין צדק לסדר וכס הכבוד המטאפיזי של בג”ץ – נושאים העולים מצפייה בסרט “שלטון החוק” העוסק במערכת בתי המשפט הצבאיים בשטחים
בשבוע שעבר טענה כאן טלי ג. כי פרק בסדרה “פולישוק” הכפיש לשווא את שירותי הרווחה; אסתר הרצוג טוענת כי היוצרים עלו בדיוק על הנקודה: מערכת העבודה הסוציאלית עסוקה בטיפוח האינטרסים של עצמה ופועלת נגד האוכלוסיות המוחלשות במסווה של “עזרה”