הכשלון המתמשך והמהדהד של ממשלת ישראל להביא למחירי דיור שפויים ניצב לפתחו של נתניהו. במקום לפתור את הבעיה הוא עוסק בספינים מופרכים שנועדו להרחיק את האחריות ממנו ולהטילה על שר השיכון אטיאס. קחו למשל את “המינוי” האחרון של כחלון
דיור ציבורי הוא רעיון נהדר כאשר איננו נגוע בגזענות שמאפשרת סלקציה ואפליה מתמשכת, כפי שקורה היום בישראל. מזרחית צריכה לדעת מדוע היא גדלה בדירת עמידר ביפו או בדירת עמיגור באשדוד. “דיור ציבורי” – ערך של קלריס חרבון מתוך הספר החדש “קריאת המחאה – לקסיקון פוליטי”
במדינת ישראל של היום אף אחד אינו אחראי לעניים. אין אף משרד או שר שזהו תחום האחריות שלו, ואת תוצאות ההתנערות הזו אנחנו רואים בדו”חות העוני. לקראת הפגנת זעם למען הדיור הציבורי
עיון בתוכניתה של העבודה “לכלכלה הוגנת” מגלה עד כמה צדקה יחימוביץ’ כשטענה שמפלגתה אינה מפלגת שמאל. אולם בשונה מכוונת המשוררת, עובדה זו ניכרת קודם כל בהתנכרות למחצית הענייה של אזרחי ישראל
מה ששזר בין כל הסיפורים על בימת כנס “נשים בפעולה” היה האופן שבו מנגנוני הדיכוי משתמשים כולם באלימות מינית, באיום גופני, במילים ובמגע בלתי-רצויים, כחלק מהפעלת הכוח והמשטור של נשים. אולם אפילו יותר חזקה מחוויית הדיכוי, הייתה חוויית המאבק וההתנגדות
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
