צורת האחיזה בקרקע המתוחזקת כאן היום (ומתמיד) מיטיבה עם קבוצות פריבילגיות, שכן כל שינוי יפורר את הקבוצות הללו וכל צידוקם יהפוך בין רגע ללא רלוונטי. זהו המכשול הגדול ביותר לעבר דמוקרטיה בישראל
מושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים החלו מפקידים את רבבות בני הנוער שלהם בידי ארגון שעל סדר יומו דחיקת הפלסטינים מהקרקע והגברת העוינות כלפיהם. תקצוב ממסדי נדיב הוא רק אחת הסיבות להשתלטות המוצלחת של "השומר החדש" על המרחב הכפרי היהודי בישראל
מחזון וערכים של התיישבות וסוציאליזם כביכול, אל עבר קפיטליזם טהור – ההתיישבות העובדת משנה מסלול פוליטי על מנת לשמור על נכסיה הקרקעיים. מספיק להתבונן ברשימת ראשי המועצות שהצטרפו ליש עתיד
הספרות שיצרו טובי בניה של ההתיישבות העובדת התעלמה ממזרחים או ייצגה אותם באופן כה מעוות, שלא בטוח כמה הייתה מירי רגב רוצה להיות דמות פרי עטם. בשולי הפולמוס על ההתלהטות העכשווית בין שרת התרבות למאיר שלו
הזוכה הגדול של הפקעת הקרקעות הראשונה היה קיבוץ שובל, וכעת בסיבוב נוסף חוברים אליו אנשי גרעין חירן – אלה שלמענם הורסת המדינה את אום אל-חיראן. שתי קבוצות של אשכנזים ״איכותיים״, במקרה של הקיבוץ מצביעי שמאל, שתחת מלות הקוד ״חלוציות״ ו״התיישבות״ נהנים מפירותיה הגנובים של הגזענות
האם המזרחית אופיינה על ידי המוסדות הרפואיים כמזניחת ילדיה ולכן זקוקה להנחייה, ואילו האם האשכנזיה אופיינה כמפריזה בטיפול בילדיה ולכן היה צורך לעצרה ולא להנחותה. מנקודת מבטן של האמהות עצמן, הן המזרחיות והן האשכנזיות, הדברים נראו בדיוק הפוך. קטע נוסף מספרה של דפנה הירש
בסוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20 נתפס היהודי הספרדי כמודל אצילי שמסמן את ה"תחייה הגזעית" העתידית. האשכנזים, לעומת זאת, זוהו כזרים שמסכנים את ההיטמעות של יהודי גרמניה. ואז משהו השתנה. ספרה החדש של דפנה הירש, שכאן מובא קטע ממנו, תורם להבנת הכינון המוקדם של הזהויות שבהמשך יכונו אשכנזי/ת ומזרחי/ת
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
