הרבבות שיצאו לרחובות במוצ”ש שעבר משקפים, שוב, את הבחירות הסלקטיביות של השמאל הישראלי בכל הקשור למאבקו למען זכויות אדם וצדק, ואת ההירככיה שהוא יוצר בין מקרי גזענות ופגיעה בזכויות אדם
ישנה התקדמות במצבה של החברה הערבית, בעיקר בשל מאמצי הדור הצעיר להיחלץ מהמסגרת שהכתיב הפרויקט הציוני, אך ישראל עודנה מדינת היהודים – יהיו אלה מזרחים או אשכנזים. תגובה למאמר “עבודה ערבית, להבות מזרחיות”
פוליטיקת הזהויות שהשתלטה על השיח מבקשת לקבע תפיסה שלפיה מטרתה של אמנות אינה להוות גשר תרבותי וזהותי אלא גדר, דגל ומבצר. רון כחלילי, כאחד מאדריכלי השיטה, מתמודד עם הרעה החולה של הגזענות בעזרת אימוץ הדיכוי והפיכתו לאידיאולוגיה
לנוכח הדיונים הערים המתקיימים מעל במות שונות בתקופה האחרונה, אולי הגיעה העת לשאול את עצמנו האם יש רק מודל אחד של מזרחיות? האם אנחנו עדיין מעוניינים במושג הזה? ואולי הגיעה השעה לחשב מסלול מחדש? הרעורים על מזרחים ועל מזרחיות
מה ההבדל בתפיסה העצמית של מזרחים עם עור בהיר לעומת מי שעורם כהה? איך האופן בו ״עוברים״ בעולם משפיע, למשל, על ההזדהות עם המאבק המזרחי? במקום לדבר על אותנטיות ולגיטימיות של ״המזרחי הנכון״ חשוב שנדבר ונלמד להכיר חוויות גוף-זהות מורכבות
במשך שנים ניסו לעשות דה-לגיטימציה למאבק המזרחי בטענה שהפעילות והפעילים הם חלק מ”מגדל שן” ושהציבור המזרחי איננו מזדהה עם מטרות המאבק. המספרים והנתונים מהשנה-שנתיים האחרונות דווקא מלמדים אחרת. תשובה לרון כחלילי
ספר האזרחות החדש ממסגר את מחאתם כ״אלימות על רקע *תחושה* של קיפוח עדתי״, אז הרמנו טלפון לשלושה פנתרים שחורים שיזכירו לכולנו מה טבעו האמיתי של המאבק שלהם
ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה הפכו היהודים המזרחים לפלבאים, להמוני העם. מה גרם להם לקבל את מרותו של המתעשר החדש בנימין נתניהו, הדבק בעקרונות של משטר היררכי אתני? מסע היסטורי לפוליטיקה של ראש הממשלה
ועדת ביטון, ילדי תימן, תקציבי התרבות: השמאל היה יכול לייצג את האינטרסים של הציבור המזרחי, אבל במקום זאת הוא בוחר שוב ושוב להגן בכל הכוח על השבט שלו. בסופו של דבר, מי שנענה לקריאות הוא הימין
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
