סוגיית הפליטים וזכות השיבה היא הקשה מבין הסוגיות בכל ניסיון להביא לפתרון את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל התעלמות ממנה היא טמינת הראש בחול. פידא שחאדה על עקירה, פליטות והכחשה
הספר, שראה אור ביולי השנה, מנסה להציג את עזה כפי שהיא נתפסת בתודעה הישראלית – כלומר בלתי נראית. החודשים הספורים שעברו מאז צאתו הופכים את הקריאה בו לקריאה במסמך ארכיוני ועכשווי בו בזמן
בתקשורת הישראלית מכנים את מחנה הפליטים ג’נין “קן צרעות”, אבל לא מתעכבים על נסיבות הקמתו ב-1953: מתן מענה זמני לפליטי הנכבה מחיפא ומצפון פלסטין שגורשו או נאלצו לעזוב בימי הקמת מדינת ישראל
ימים אפלים אלה מעוררים תקווה שתחת המבנה האתני-לאומי הקיים נשכיל לייסד בישראל מבנה דמוקרטי שממנו נגזרות זכויות לכלל הישראלים והפלסטינים, בישראל-פלסטין ובעולם כולו
הדיון על שיבת הפליטים הפלסטינים ממוקם על גבול הלא-לגיטימי ואינו מדיר שינה מעיניהם של רוב הישראלים. עמותת “זוכרות” השיקה סרטון חדש שמתמודד עם כל השאלות הקשות, והפרקטיות, בנושא
במאמרה על הכיבוש מתעלמת גביזון מכך שההיסטוריה של המאבקים שהליברליזם מתהדר בהם כרוכה בהרחבתו והצרתו של המרחב הפוליטי באותה עת. יש פחות מדי פוליטיקה בתפיסת המשפט שלה, ויש פחות מדי משפט בתפיסת הפוליטיקה שלה. תגובה
ספרו של סר מרטין גילברט מתיימר לסקור את תולדות היהודים ממרוקו ועד אפגניסטאן במשך לא פחות מ-1,400 שנים – וזאת מבלי שגילברט ידע לקרוא ערבית, פרסית או טורקית עוסמאנית. מעניין אם גם הפוך זה היה עובר
רק פתרון צודק של בעיית הפליטים יביא לפתרון הקושי, הפחד ורגשי האשם המודחקים והמוכחשים בקרב הגרים על אדמותיהם ובבתיהם. ערין הווארי על השדים שימשיכו להופיע בכפרי העקורים לקראת הקרנתו הערב של הסרט “האדמה שלי”