אין די בהדבקת טלאים על שיטה שפשטה את הרגל – נדרש אומץ ציבורי כדי לומר כי הגיעה העת לשינוי המדיניות מן היסוד. נאומו של יוסי יונה במסיבת העיתונאים של צוות המומחים (האמיתיים)
טרכטנברג נשמע כמו אורח ממאדים שרק עכשיו גילה שיש עניים בישראל. התגובה שלו לא מפתיעה ולא מאכזבת, היא תגובה אוטומטית של אדם שנחלץ להגן על אמונתו. אבל מי שחברה צודקת נמצאת אצלו בעדיפות גבוהה מזו של מדיניות פיסקאלית, צריך להמשיך להיאבק
רגע לפני פרסום מסקנותיה של ועדת טרכטנברג, שאין ממש סיבה לצפות להן, כדאי שנשאל ונבין מהו האופק של המאבק החברתי שהחל פה בקיץ 2011? סיכום ביניים של מחאת האוהלים, חלק שלישי ואחרון
ושוב המילים על אחריות תקציבית ושמירה על מסגרת התקציב ותקציבים לא זעומים וחמש שנים ואפילו מהפך. אבל חלק מהחוקים כבר פה – רק שהממשלה לא טורחת ליישם אותם. לקראת המלצות ועדת טרכטנברג
דו”ח שגיבש ב-2007 פרופ’ מנואל טרכטנברג כחזון כלכלי-חברתי לישראל, נשען על תפיסת עולם ניאו-ליברלית, פוסח לחלוטין על מעמד הביניים העובד למחייתו ומתרחק ממדינת רווחה אוניברסלית. זה בטח לא מספיק לסיבוב הנוכחי ולמאות-האלפים שצעדו אתמול
כל התביעות שהועלו על-ידי קבוצות המחאה בנושאים של דיור, חינוך, בריאות ועוד – חשובות. אולם אף אחת בפני עצמה אינה מתמודדת עם מנגנון העל שמאפשר לחסום ולרמוס אותן: חוק ההסדרים. על מה שבאמת צריך לדרוש מטרכטנברג
לישראל דרושה ועדת חקירה כלכלית, שתבדוק את התרחבות הפערים, העמקת העוני וכל שאר נושאי המחאה אל מול בכירי המשק האוצר. אך ועדת טרכטנברג החליטה לעמוד בקרן רחוב ולשוחח עם כל מי שעובר, בעזרת הרבה מאוד ניו-מדיה ומעט מאוד סמכויות ויעדים ברורים