הוועדה רואה חשיבות עליונה

אני קורא הרבה על אכזבה מדו”ח הוועדה לשינוי חברתי שהוגש אתמול, אלא שאני איני מאוכזב מהסיבה הפשוטה – לא ציפיתי שהחבורה שמינה ראש הממשלה תפתיע לטובה. במקום להודות בכישלון של המדיניות הקיימת, מבקשת הוועדה בעצם להגן על מה שנעשה עד עתה ולתקן בפינות (רק כי אינם יכולים להתעלם מהמחאה החברתית, מן המציאות לבדה כמו שאנחנו יודעים אפשר להתעלם).

בהאזיני לדבריו של היו”ר טרכטנברג, חשבתי שמדובר באורח ממאדים ולא בפרופסור לכלכלה מאוניברסיטה ישראלית, שבשנים האחרונות מילא תפקידים ציבוריים במשרד ראש הממשלה וכעת בוועדה לתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה. פתאום הוא וחבריו, פרופסורים כעובדי מדינה, גילו את המצוקה – אבל לא חס וחלילה של עניי ישראל שהממשלה נטשה; אלא של המעמד הבינוני “המצוי בין הפטיש לסדן”, בין העניים הכמעט אשמים במצבם בשל תרבותם ובין העשירים שצמחו כאילו מהאין.

כאילו לא היתה מדיניות ממשלה שמטרתה להעשיר את העשירים, ראו הטבות המס שניתנו ועדיין ניתנות להם. הם גם גילו את הסוד האפל: צמיחה מרשימה של האי-שוויון בישראל. כנראה שמישהו סגר אותם במערה כדי שלא יבחינו בנעשה, אני במקומם הייתי נכנס עכשיו למערה כדי שלא יבחינו בבורות שלי.

כמובן שלא נאמרה מילה אחת על כך שהעלייה בעוני היא תוצר של הקטנת תקציב המדינה לרמה שאין לה אח ורע במדינות המפותחות. אלמלא הקיצוצים בתקציבי הרווחה, שיעור הילדים העניים למשל היה כעת 25%, בהנחה שתשלומי ההעברה היו מורידים את העוני כמו ב-1998. שמעתי את אחד מחברי הוועדה, רפי מלניק, טוען שהיה בדעת מיעוט כאשר ביקש לקצץ עוד את קצבאות הילדים כדי להמריץ את החרדים לצאת לעבודה.

גם כאשר מדובר על המצוקה של המעמד הבינוני, נטען כי היא תוצר של רמת חיים שאינה עולה באותו קצב בו הכלכלה צומחת ושהאי-שוויון הגובר גרם לתחושה שהצמיחה אינה מחלחלת. בסיכום אותה פיסקה נכתב: “הדבר גורם להטלת ספק ביעד העל של עידוד הצמיחה, ועל כן מסכן את המשכה של מדיניות פיסקאלית אחראית. לבסוף, הממשלה היא זו שנתפשת כאחראית לחלק ניכר מהנושאים הללו”. הנה, יצא המרצע מהשק – יש תחושה של מצוקה, אבל בעצם צריך להגן על מדיניות פיסקאלית אחראית וזו המטרה שאין בלתה.

וזה מה שעושה הוועדה, שממשיכה לשמור על מיטת הסדום של התקציב לא משנה מה קורה או מה יקרה: “המלצות הוועדה משקפות שינוי בסדר עדיפויות אשר בא לידי ביטוי בצד ההוצאות, בין היתר, בתוספות תקציב לחינוך, עידוד התעסוקה, דיור, רווחה ותחבורה ציבורית. יישום המלצות הוועדה מחייב הצבעה על מקורות למימון התוספות האמורות, שכן כאמור, הוועדה רואה חשיבות עליונה בשמירה על המסגרות הפיסקאליות של מדינת ישראל”. שימו לב לחשיבות העליונה של המסגרת הפיסקאלית.

כולם מדברים על זה שהנה, מעלים את מס חברות. אבל זו יותר כמו בדיחה: ב-2004 היה מס החברות 35%, היום הוא 24%. חברות משלמות בממוצע 20%, וחברות רבות וגדולות משלמות 7%. אז עכשיו מעלים את המס ולא מורידים אותו ל-23% – הנה לכם העלאה. בכלל, כל הדיבור על כסף מטעה. למשל, נאמר שמקדישים 30 מיליארד שקל לתוכנית, אבל זה לחמש שנים כך שמדובר על 6 מיליארד שקל בשנה – פחות מאחוז תוצר וגם זה לא מהגדלת התקציב אלא משינויים בסדרי עדיפויות. אי אפשר גם להתעלם מזעקתו של הקוזק הנגזל הקרוי מערכת הביטחון, שכבר מאיימת שתקצץ בתקציבים שנועדו להגנה אזרחית. ואני עוד מחכה למתקפה של בעלי ההון ושליחיהם.

מלבד האשמת העניים במצבם, יש ביקורת לא מוסווית על עובדי המדינה, שבעצם הינם עצם בגרונם של אבירי מדינת השוק, ודרישה לגמישות ניהולית והחלשתם של ועדי העובדים. מישהו אמר השמן והרזה. חברי הוועדה כל כך חכמים, שהם לא זיהו שהבעיה הנובעת משכרם הנמוך של עובדים בישראל היא תוצאה של החלשת איגודים מקצועיים וחיזוק כוחם של מעסיקים.

הוועדה גם מדברת על תחרותיות ומונופולים ושוק; מדברת על שינוי, אבל משמרים את האידיאולוגיה הבסיסית שמובילה את ממשלת ישראל כבר כמה עשורים. יותר שוק יותר טוב, ממשלה קטנה יותר טוב, ואם אי אפשר וצריך לעצור את התהליך אז מדברים גבוהה ופועלים נמוכה. בכלל, בשביל לממש חוקים שכבר קיימים בספר החוקים לפעמים כמה עשורים לא צריך ועדה, צריך סעיף בחוק ההסדרים שעצר את מימושם עד היום.

התרגלנו לכך שנושאים חברתיים הם מעמסה על מוחם של אנשי כלכלה מובהקים. הם מתעסקים במדיניות פיסקאלית ומוניטארית, ומה עכשיו עוני, אי-שוויון ומדיניות קלוקלת. אבל מה לעשות שאנחנו עדיין בדמוקרטיה וכאשר יש מחאה צריך להגיב – והתגובה לא מפתיעה ולא מאכזבת, היא פשוט תגובה אוטומטית של מי שנחלץ להגן על אמונתו. כל משבר הוא הזדמנות חדשה לטועים ולמטעים לחזק את אמונתם. לא המשבר הכלכלי בעולם, לא ההרס החברתי ישכנעו אותם שהם טועים, לכן מי שחברה צודקת נמצאת אצלו בעדיפות גבוהה מזו של מדיניות פיסקאלית, צריך להמשיך להיאבק. לא מסתפקים יותר במועט.