אם אושוויץ התרחש ב"פלנטה אחרת", מה ניתן לומר עליו בהתייחס לחיינו? דווקא כאן עולה מעמדו של העד כמי שיכול לגלם בעדותו ובגופו את הקו בין ההיסטוריון לבין הסופר, בין חברת הזוכרים לאירוע מעורר האימה
כשאנחנו עומדים בצפירה, נדמה לנו שלמדנו את אותו לקח מהשואה. אבל צמח כאן ימין שמאמץ את שפתם של הרוצחים ומבחינתו האידיאולוגיה שרקמו רק טעתה בכתובת, בבחירת היהודים
מתרבים בארץ הקולות המבקשים להכחיש ולהדחיק לחלוטין את הנכבה. דווקא בעת שהעם היהודי זוכר את השואה עליו גם לזכור את העם הפלסטיני והעוול הנעשה לו. את האמת אי אפשר להסתיר, צריך ללמוד לחיות איתה
גם השנה, קשה לי להאמין בעובדה המדהימה שמשפחתי הצפון אפריקאית היא ניצולת שואה. ישנם ניצולים שסיפרו את סיפורם וזכו להתעלמות, לאי אמון ולהשתקה. מתישהו, כנראה, הם הפסיקו להאמין לעצמם
יוזמות אזרחיות בהונגריה מנסות להעלות את השואה לשיח הציבורי ולעצב את הזכרון הקולקטיבי, אלא שהן לא פעם מאשררות את פוליטיקת ההנצחה הימנית. עם הגילוי המפתיע של מסמכי מפקד האוכלוסין מ-1944 בקיר בית בבודפשט, עולה מחדש השאלה: כיצד לזכור, ולהזכיר, את יהודי הונגריה?
העמדת גורל היהודים כסיפור היחיד של השואה והנאציזם אינו חידוש של נתניהו. האם חיסולם של הצוענים, ההומואים, הנכים, השמאלנים, האינטלקטואלים היה גם הוא רעיונו של המופתי?
"הרי זה לא שיש לך משפחה משם, נכון?" שואלים אותי כשאני מדריכה סיורים ביד ושם. אכן חשוב כבר שיישמע גם סיפורן של הקהילות הלא-אירופאיות בשואה, אבל אני מסרבת לקחת חלק בריקוד המוות של "מי, כמה ואיך סבלה יותר"
האתוס הלאומי שהתהווה כאן יונק בעיקר ואולי רק ממקורות אשכנזיים. לכן, טליתות מגואלות בדם הן לעולם אסוציאציה לפרעות קישינב או לשואה. גם כאשר נושאת האסוציאציה היא אמילי עמרוסי, בת למשפחת דילהרוזה הספרדית
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
