שוכנות האוהלים ברחובות מחכות ומחכות לתשובות מעמידר והפסיקו מזמן לעורר עניין ציבורי. יורם שורק עם הסיפורים של שתיים מהן, שלא הופיעו על מסכי פסטיבל סרטי הנשים ברחובות – רבע שעה הליכה משם
מאהלי אין-ברירה, פינויים אלימים – אלה היו יכולים להימנע אלמלא היתה הממשלה מייבשת את מנגנון הדיור הציבורי ומשאירה עשרות-אלפי זכאים חסרי אונים. בינתיים, כבר 13 שנה שלא נקנתה או נבנתה ולו דירה אחת, ולעמידר יש תוכניות אחרות לגמרי
מספרים לנו כי בעיית הדיור נובעת מהיצע נמוך, אבל טיעון זה מתעלם מהמתווכים – היזמים, הקבלנים ואחרים שמקבלים מהממשלה תמריצים רבים, ורק רוצים עוד. הפתרון הוא לחשוב על דירה לא כעל מוצר בשוק, אלא כעל מחויבות הממשלה לאזרחיה
הסיפור של ציפי וישראל שטיינלינג, שפונו מביתם ביפו בשבוע שעבר אחרי 37 שנה, הוא רק אחד מבין מקרים רבים של אנשים שנזרקים לרחוב בזמן שעמידר והקבלנים עושים קופה
לקראת ההצבעה על חוק ועדות הקבלה: ישי בלנק טוען שאת הסגרגציה בין ערבים ליהודים יפתור רק עידוד ממשלתי לדיור הטרוגני בהישג-יד, שימנע יצירת גטאות של עניים או של מיעוטים אתניים ולאומיים
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
