הפרשנים מדברים על ״הצמיחה הכלכלית האדירה הצפויה לריו״, אולם מחקרים מראים שערים ומדינות המחליטות לארח את המשחקים האולימפיים לוקחות על עצמן את אחד הסיכונים הפיננסיים הגדולים ביותר ונגררות לבזבוז עצום של משאבים כספיים וקרקע
פארק קק״ל איילון-קנדה הוקם על חורבות כפרים פלסטינים שישראל כבשה ב-67׳ וגירשה את תושביהם. כעת מוצבים שם מתקני שעשועים לצד שרידי בית הקברות. באופן אירוני, שמו של לוחם זכויות אדם ידוע מתנוסס בגאון על קיר התורמים במקום ומעורר תמיהה בקרב פליטי הכפרים המפוזרים ברחבי העולם
בית המשפט קיבל השבוע החלטה שכופה על פליטים ומבקשי מקלט עזיבה ״מרצון״. האפשרות השנייה היא כליאה. אלא שתוצאותיה של אותה עזיבה מרצון הן לרוב תלאות וייסורים רבים, וההסכמים של ישראל עם אותן מדינות אליהן מגיעים הפליטים נותרים חסויים. שנאת הזרים, ברור לכל, מנותבת מלמעלה
גם אחרי החלטת בג״ץ, רוב מבקשי המקלט ימשיכו לגור בשכונות מוחלשות ולפגוע באיכות החיים של תושביהן, וכ-3,000 איש ייכלאו בחולות וישוחררו כעבור שנה. זה כל מה שיש למקבלי ההחלטות להציע לנו. אבל יש חלופה הגיונית ומוסרית שלא נוסתה עדיין בישראל
היום הממלכתי החדש לציון היציאה והגירוש של יהודי ערב, רק מוכיח שוב כיצד החלק היחיד בהיסטוריה המזרחית שזוכה ללגיטימציה בנרטיב הציוני-אשכנזי, הוא אובדנה או סופה. אז מה הסיכוי של הזיכרון שלנו להיות מובן מעבר לשכפול המעבר מפוגרום/שואה למדינה/צבא, ומעבר לוויכוח בין תיאור חיי היהודים בעולם הערבי כגיהנום או כגן עדן?
-למה החלטת לכתוב על השיבה? -בכלל לא התכוונתי לכתוב על השיבה. כתבתי על תכשיטים, יהלומים, תל אביב, יפו. כל מיני דברים. שיחה בין חוקר שב”כ לבין תום, סופר העובד כשוליית צורפים, מתוך הרומן “הצורף” מאת משה סקאל
בפרלמנט האיראני הגולה שפתחנו בקפה קוטי בברלין, אני מסתכל על החברים החדשים שלי, ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר דמיון, חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו
יחד עם שותפינו בשמאל הפלסטיני בחברון אנו מבקשים לומר בקול ברור: בצורתו הנוכחית, המשא ומתן המדיני הנוכחי הוא רק עוד כלי של שליטה והעמקת הכיבוש. אין בו לא תקווה ולא סיכוי לחיים טובים. המחיר האפשרי היחיד של הסדר שלום ידוע ואין אחר מלבדו
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
