בצפון הרצועה טוחנים מזון לבעלי חיים כדי לאפות לחם, ובדרומה מסתפקים בארוחה אחת ביום, במקרה הטוב. השימוש ברעב ככלי נשק אינו המצאה חדשה וההשלכות שלו הן הרות אסון, בטווח המיידי והארוך
המלחמה בסודאן גובה קורבנות רבים, אך הנשים והנערות סובלות במיוחד: הן נתונות להתעללות מינית קשה, והוריהן משיאים אותן בגיל בית הספר היסודי בניגוד לחוק הבין-לאומי, מתוך אמונה מעוותת שנשים מנוסות מינית נפגעות פחות מאונס
על חאלב ההרוסה כבר אין הרבה מה להגיד. אבל על מבצעי ההרס יש ויש וחייבים לצעוק זאת, וכן להחרים את כל הארגונים והמנהיגים הישראלים שתומכים באסד או לא מביעים עמדה ברורה נגד פשעי המלחמה שהוא מבצע בעמו
חייבים להתעקש על חקירה ישראלית עצמאית, שתבדוק את העניין המהותי: כיצד נהרגו בעזה מאות אזרחים לא מעורבים? זו דרישה שלא חיכתה לגולדסטון, וממשיכה להיות רלוונטית לעתידנו כחברה מוסרית
עד היום נפתחו 52 חקירות פליליות לגבי אירועים בעופרת יצוקה – שלוש מתוכן הובילו לכתבי אישום ולא ברור כמה עדיין נמשכות. החקירות הללו, אותן משבח גולדסטון, מתעלמות מהשאלות החשובות באמת: מי קבע מהי מטרה לגיטימית, מהן הוראות הפתיחה באש ומהו היקף הכוח
הדרישה בשמאל הישראלי לאמץ את מסקנות גולדסטון במלואן מהווה סימפטום למחלה חמורה הרבה יותר של מחנה פוליטי זה: הניסיון להסיט את הדיון בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני לזירה המשפטית הבינלאומית
גם דו”ח גולדסטון וגם “מאמר החרטה” שלו חיזקו את התפיסה לפיה המציאות המדינית מתרחשת בחלל וירטואלי ומופשט של קרבות הסברה, ולא על גבעות עשרים דקות מתל אביב. ואנחנו לא צריכים את גולדסטון כדי לדעת: הכיבוש כולו הוא פשע
אם טורחים לקרוא ברצינות את מאמרו של השופט ריצ’רד גולדסטון ב”וושינגטון פוסט”, מבינים כי הוא רחוק מלהוות את אותה הכאה על חטא בה נהנית להתפלש ההסברה הישראלית. למעשה, הדברים הקשים שנמסרו על ידי ועדת האו”ם לא השתנו כלל
הבמאי מייקל מור פירסם פוסט המסביר מדוע החליט לשלם את הערבות של מייסד ויקיליקס ג’וליאן אסאנג’, על אף האישומים בתקיפה מינית, ולמה זה בכלל מעשה פטריוטי. הנה תרגום של חלק מדבריו
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
