בית הדין שהרשיע את אזריה בהריגה מתמקד בפסק הדין הצר אך ורק בעניינו. אך קשה להתעלם מהמתח העקרוני בין מקרה זה לבין טקטיקת הסיכול הממוקד, ויש לזכור שהפרקליטות הצבאית היא זו שעיצבה את הבסיס המשפטי המאפשר אותה
הכי קל להשאיר את הכיבוש מאחורי החומה, מחוץ לשיח, ובנפרד מכל מאבק אחר לשוויון ולצדק. זה לא רק קל, אלא גם מצופה מאיתנו. אבל בימים אלו, הייתי מצפה שלא נתפוס טרמפ על כל הזדמנות להגיע להישגים עבור המאבק שלנו, על חשבון אחרות
מזה מספר חודשים פועל תעאיוש בבקעת הירדן, בניסיון לעזור לקהילות המקומיות בעמידתן מול כוחות הכיבוש. ישראל משתמשת באמצעי פשוט ואכזרי: מניעת מים. מצגת תמונות ודיווח מיוזע מהשטח
בזמן האחרון נראה שכאשר מדובר בערבים, ״הגנה עצמית״ הפכה להיות עניין סובייקטיבי גרידא: חשתי סכנה, הרגתי, אני זכאי. וזה לא נותר ברמת השיח, אלא מחלחל בהדרגה לפרקטיקות של צה״ל
מפעל הנצחת מורשת גנדי 'נקי' מהאמת ומהזכויות שנגזלו מנשים וצרובות על גופן ונפשן, ולחשוב שאנו, חצי מהאוכלוסייה, מממנות בכספי המיסים שלנו את המורשת של האדם הזה בלתי נתפסת. עלינו לחשוף את ההיסטוריה הלא-כתובה של דמויות אפלות כאלה
בסיקור פרשת הירי בחברון, הדגש הוא על אחריותו של חייל זוטר שירה במחבל פצוע – אבל מה עם הוראות הפתיחה באש בשטחים, הנותרות עלומות? ומה הקשר ביניהן לבין סניגורו של החייל היורה, עו״ד אילן כץ?