מחאת הנשים הזכירה לכולם שלא הכל סובל משיתוק בפוליטיקה הישראלית. ממקום של חוסן ועל בסיס אמפטיה ויתרו הנשים על הפרדות אתניות, לאומיות ודתיות, יצרו כוח נשי על-שבטי אפקטיבי והוכיחו שאפשר לשתף פעולה על סמך אינטרסים משותפים והזדהות
קשה שלא לשפשף את העיניים בהשתאות אל מול הראייה הלקויה כל כך של אורית קמיר, אקדמאית עתירת זכויות שמוחקת במחי מאמר את הישגיהן של נשים המובילות מאבקים קריטיים לחייהן של אלפי נשים, רק משום שהן מעזות להזדהות כמזרחיות, ערביות או נשות פריפריה
הימים האחרונים ממלאים אותנו גם בתקווה גדולה ובהתרוממות רוח, כי תודות לפעילות נחושה של פמיניסטיות נוצר מומנטום. התרחבותה של המחאה הופכת את הזעם שלנו לנוכח במרחב הציבורי ומקנה לו לגיטימציה. מחשבות, דרישות ותמונת מצב, רגע לפני שביתת הנשים
“זו הייתה הצעה של האופוזיציה,” התגונן ראש הממשלה בעת ביקורו במעון לנשים מוכות כשהסביר מדוע הצביע נגד הקמת ועדת חקירה בנושא רצח נשים. אבל דיני נפשות לא צריכים להיות כלי ניגוח פוליטי