גם השנה, קשה לי להאמין בעובדה המדהימה שמשפחתי הצפון אפריקאית היא ניצולת שואה. ישנם ניצולים שסיפרו את סיפורם וזכו להתעלמות, לאי אמון ולהשתקה. מתישהו, כנראה, הם הפסיקו להאמין לעצמם
סיפורו של שלום נגר, תליינו של אדולף אייכמן שחזר בתשובה והפך לשוחט, מתנגד ומאתגר את המהות של זיכרון השואה. גלי עמרן בעקבות הסרט התיעודי שנעשה על סיפור חייו
“הרי זה לא שיש לך משפחה משם, נכון?” שואלים אותי כשאני מדריכה סיורים ביד ושם. אכן חשוב כבר שיישמע גם סיפורן של הקהילות הלא-אירופאיות בשואה, אבל אני מסרבת לקחת חלק בריקוד המוות של “מי, כמה ואיך סבלה יותר”
האתוס הלאומי שהתהווה כאן יונק בעיקר ואולי רק ממקורות אשכנזיים. לכן, טליתות מגואלות בדם הן לעולם אסוציאציה לפרעות קישינב או לשואה. גם כאשר נושאת האסוציאציה היא אמילי עמרוסי, בת למשפחת דילהרוזה הספרדית
הסיפור של המשפחה שלי ושל שאר המשפחות המזרחיות אינו הסיפור שמספרים לי בכיתה, אבל הוא לא פחות ראוי. תלמיד כיתה י”א מראשון לציון על זיכרון לאומי, על הצביעות של מערכת החינוך ועל היום בו פחד שסבתו תגיע לבית הספר. לציון פתיחת שנת הלימודים
והנה אמא שלי עמדה להתקבל לשואה, כשמאחוריה שישים שנות עבודה מאומצת בניקיון ללא אף יום מחלה וללא כל קרן פנסיה, ולפניה, סוף סוף, העתיד. אלא שאת העברות הכספים יש לראות לא כהכרה מאוחרת במעמדם של הניצולים החדשים, אלא כתקציבי רווחה סקטוריאליים במדינה שמתעקשת שלא להעביר כספי רווחה לנזקקיה
אחדים מהם שקועים עמוק בתוך “קנאת שואה”, רוצים להיות גם, רוצים שגם להם יהיו ניצולים במשפחה. מנגד, יש מי שתובעים את חלקה של משפחתם ובני קהילתם בזיכרון השואה ההיסטורי והממסדי. בתיה שמעוני על הדיאלוג שמנהלים סופרים וסופרות מזרחים עם השואה