בספר יפה להפליא, רגיש ומכיל, טל שמור מספר על ההיסטוריה של שכונת התקווה ועל הדרך שבה הוא עצמו הלך ונארג אל תוך חיי התושבים. על הרצף שבין תקווה למלנכוליה (אתנית, מגדרית ומרחבית) שמור מגדיר ומחפש את התקווה ואת השכונה שנושאת את שם העצם המופשט הזה
יותר ויותר פליטים עובדים כאן במסעדות ובניגוד למסעדות של הליברלים במרכז העיר, כאן הם עוברים גם לפרונט ולא נשארים מאחור בשטיפת הכלים. הילדים כאן הולכים מעורבבים וילדים מכל הצבעים צועקים לכלבה שלי ברחוב. בפועל, שכונת התקווה נגד הגירוש
יהיו שם פסטיס, הפוך על סויה, מכירות פופאפ, סטודנטים עם מילגת קיום בכפוף לשעות פעילות חברתית בשכונה הוותיקה והאותנטית, ואפילו סגן ראש העיר יקפוץ להשקה. סיפורה הידוע מראש של פלישה
בחזרה הביתה, לשכונת התקווה, קהיר מהדהדת לי בכל מקום. אום כלת'ום בדוכנים, הפנים נדמים אותם פנים, ורק השפה, הערבית – סמויה מן העין, שפת הלב. לקראת המופע "שכונת התקווה, קהיר" בפסטיבל "לבי במזרח"
כל עוד לא נתמוך במאבקים אחרים של תושבי שכונות מוחלשות, מאבקם של אלה בפליטים ימשיך להוביל ולתפוס את מלוא תשומת הלב. לקראת הפגנות "לא נחמדים ולא נחמדות" שיתקיימו מחר ברחבי הארץ, קורא רועי וגנר לפעולה נרחבת בעד השכונות ולא נגד הפליטים
הסטטוסים של החברים שלי בפייסבוק מלאים בתמונות מבלעין ובעדויות על פליטים שהותקפו, אבל לא מרבים לעסוק במאבקי השכונות. למה? תום מהגר על החיבור ההכרחי בין בלעין לתקווה
תושבי הדרום נתקעו במטרופולין האירופאי המדומיין והפכו למבקשי המקלט של שיטה כלכלית ניאו-ליברלית, שהפכה את בתיהם לנדל"ן ואת מרקם חייהם להפרעה במרחב. יעל ברדה מציעה עמדה פוליטית של סולידאריות הן עם מבקשי המקלט והן עם תושבי השכונות