יש לה אלטר-אגו אשכנזייה, היא מאמינה שחיים בניו יורק ירגיעו את תחושת הפומו התמידית, והיא הכי רוצה שנערות מזרחיות יקראו את הספר החדש שלה. עם צאת ספרה "אז מי הגבר ומי האישה?" יעל משעלי מתארחת במדור
היא קצינה בצה"ל, ציונית וחדורת לאומיות, ואני מכלה את כל שעות הערות שלי באקטיביזם אנטי ממסדי למען המולדת. חשבתי שאולי נוכל להוות דוגמא ומופת להתעלות האהבה על האידיאולוגיה, אבל התבדיתי. טור בעילום שם על חתירה לדו-קיום בין הסדינים
אלימות שמופנית כלפי האוכלוסייה ״הנכונה״ זה בסדר, אהבה שאינה הטרונורמיטיבית זה לא: מה מלמדת אותנו החלטת הצנזורה על הגבלת גיל הצפייה בסרט ״ברש״, העוסק ברומן בין שתי נערות במציאות הישראלית המורכבת
בתחילת שנות האלפיים, פוליאנה פרנק הציעה לי משהו שונה מכל מה שידעתי שאמורים לחיות. השבוע הייתי שוב בהופעה של ההרכב, ונזכרתי בפרקים שהפסקתי לספר, ברגעים הסודיים שנשארו ביני לבין עצמי
קטעי עיתונות, פמפלטים ותמונות נאספו והפכו לארכיון שיתופי שמספר סיפור של קהילה שלמה. שני טקסטים מהכנס ״למי שייך העבר? ארכיון וחברה בישראל״ שייערך מחר דנים בחשיבותו של הארכיון הלסבי של ארגון ״אשה לאשה״
בעולם שבו רוב התסריטאים הם סטרייטים, יש לדמות סיכויי הישרדות גבוהים יותר אם היא מנמנמת באמצע אפוקליפסת זומבים מאשר אם היא לסבית שהרגע גמרה. על ״סינדרום הלסבית המתה״ ועל מקרה אחד שהוביל למחאה של צופים שנמאס להם לראות את בני דמותם מחוסלים בטלוויזיה
הקולנוע הלסבי מתמודד עם היסטוריה ארוכה של במאים גברים, ייצוגים עגמומיים ודמויות שבעיקר נכנסות לדכאון ומתות. פסטיבל ״לסבית קטלנית״ שיתקיים בת״א בשבת הקרובה מבקש לתת מקום לקולנוע לסבי ישראלי שמקדם עשייה נשית ומספר סיפורים שאי אפשר לראות בשום מקום אחר
ביקורות רבות על סרטו של עבדלטיף קשיש, "כחול הוא הצבע החם ביותר", טענו כי מדובר בפורנוגרפיה שמכוונת לקהל סטרייטי. אך סצנות המין המפורטות בין הגיבורות אמה ואדל דווקא שואלות שאלות מורכבות על ייצוג מיני נשי בוטה ועצמאי, חותרות תחת החיבור המיידי בין מין לכוח ומציעות פוליטיקה מגדרית חדשה. קריאה אחרת
העיתונאית הצעירה לנה קלימובה הקימה את הפרויקט המקוון "ילדים 404", האוסף עדויות על המציאות הקשה של נוער להט"בי ברוסיה. המקום היחיד בו ניתן לשמוע קולות של ילדים שמרגישים שקופים, לא קיימים. לצד מי שמספרים על אהבתם הראשונה, יש המון מכתבים שאי אפשר לקרוא בלי לבכות