התבססותו של הגרעין התורני בלוד מאיימת להחריב את העיר, עם הרוג ופצועים מנשק חם, אלימות שבקושי מדווחת בתקשורת הישראלית, הקפאה של תוכניות בניה והשתלטות על תקציבים. תופעות אלה הן חלק מהמחיר המתמשך של המטרות שהוצבו לפני 73 שנים ב"מבצע דני" ומעולם לא עלו לדיון מול הציבור הישראלי
ההתנחלויות בלוד מהוות כיום המשך לחזון הקיבוצי של יישוב השממה וייהוד המרחב. בבחינת מה שלא הספקנו ב-1948 נעשה ב-2021. המתיישבים החדשים אינם חפצים בדיאלוג אמיתי וכן עם תושבי המקום – היהודים והערבים – והם מחרבים את הפוטנציאל הרב תרבותי העשיר של העיר
ההתנגשויות הנוכחיות בערים ה"מעורבות" הן תוצאת התהליך המשולב של התנחלות, ג'נטריפיקציה ודחיקה. אבל ליבוי האש על ידי המתנחלים המאורגנים עשוי גם לקדם את החרפת הנישול של התושבים הפלסטינים
מנהיגים לא נכבדים, נמאסתם עלינו. אנחנו חייבות לעצור את זה. אנחנו שחפצות בחיים. אנחנו שעוד לא הצטרפנו לכת היגון והמוות, הסגידה להמנון ולדגל. אנחנו שיודעות שאפשר לחיות אחרת. כי אין פתרון לחיים פה מלבד חיים בשוויון מהותי, רב-מימדי ועמוק
בהפגנה הגדולה ביום שישי נדהמתי לראות נשים רבות שלא ראיתי קודם. זה רק מעיד על חומרת המצב: האלימות מתקרבת יותר ויותר לזירות הקטנות שלנו, נהיית חלק שגרתי בחיינו, אך הפחד ששיתק אותנו מתחיל דווקא להוביל לפעולה. איה זינאתי, פעילה פמיניסטית פלסטינית מלוד, על המאבק בעקבות הרצח של דועאא׳ אבו שרך
מאחורי הרצח של דועאא אבו שרך עומדת חברה שלמה, הסובלת מעיוות ערכי קשה ומעניקה לגברים שלה זכויות יתר רק בגלל מינם. הם מתחנכים לראות נשים כפחותות ערך ונאבקים באלימות על מה שנתפס ככבודם הרמוס כשהחברה מתקדמת לקראת שוויון
סרטו החדש של אודי אלוני עוקב אחרי סיפור אהבה סבוך בין צעיר וצעירה מלוד, ועל הדרך מעלה לדיון כמה מן הבעיות המרכזיות המעסיקות צעירים ערבים בישראל ואת העובדה שעצם קיומם הוא פוליטי – אם ירצו או לא ירצו
״ג׳נקשן 48״ הוא סרט נפלא המתאר את מאבקם של צעירים פלסטינים-ישראלים בשתי חזיתות: מצד אחד המשטר הישראלי ומצד שני הלחצים הפונדמנטליסטים מהקהילה שלהם עצמם. הראפר תאמר נאפר, גיבור הסרט, מעניק תשובות מורכבות למציאות מורכבת
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
