ספרו של דני רובינשטיין על ע'סאן כּנפאני מציע זיקה היסטורית עניינית להתנגדות הפלסטינית כלפי המפעל הציוני – מעשה שבאווירה הפוליטית הנוכחית עשוי להיחשב חתרני
פעם בכמה שנים המערכת מייצרת אירוע משמעותי שיהווה עבורה עלה תאנה: הנה, חקרנו והרשענו. אך מעבר לפרשת אלאור אזריה, מה קורה עם שאר מאות מקרי ההרג של פלסטינים בגדה בשנים האחרונות – האם מישהו נתן עליהם את הדין? ראיון עם זיו שטהל מארגון ״יש דין״
מילא הפוליטיקאים הממהרים לצבור הון פוליטי בגינוי של הופעתו של חגי אלעד באו"ם, אבל בימים אלה אנו נאלצים להכיל גם אזרחים המשכשכים בחדווה במקווה הטהרה של הצדק האבסולוטי, כי מה לנו שנכבס את כביסתנו הצנועה בחוצות כשבסוריה מתקיים טבח עם והעולם שותק
מבט לאחור על פרשת הירי בחברון מוכיח שאנו זקוקים לחינוך לזכויות אדם ולמשפט בינלאומי הומניטרי. פרויקט החינוך של האגודה לזכויות האזרח מדגים מהן אבני היסוד לבניית אזרחות מודעת, ריבונית ושקולה
האסטרטגיה הישראלית של הריסת בתי פלסטינים לצורך שימור משטר הכיבוש ופינוי מרחב להתנחלויות היא ותיקה וידועה. אלא שבגל ההריסות הנוכחי יש כמה חידושים, בין היתר – הנסיון המכוון לפגוע בתשתיות ובסיוע ההומניטרי לפלסטינים מטעם האיחוד האירופי
מי שירו למוות באחים מראם ואיברהים במחסום קלנדיה בחודש שעבר לא היו חיילים או שוטרים, אלא מאבטחים פרטיים. במסגרת הסיפור המדכדך על המיליטריזציה של החברה הישראלית, עובדי הקבלן הללו המועסקים בתנאים ירודים אינם אלא המשך ישיר של כוחות הביטחון, כאשר האחריות על העבודה המלוכלכת והמסוכנת מגולגלת לפתחם
המצוקה של משפחת היורה מחברון מאוד מטרידה את ביבי, בעיקר בהקשר להישרדותו הפוליטית. ומה על המצוקה של משפחת מנגיסטו, שבנם אברה מוחזק למעלה משנה בשבי חמאס?
״סכנה לדמוקרטיה הישראלית״, ״אכלו לי שתו לי״ ו״מי שרוצה מצליח״ הם רק כמה מהביטויים הקיטשיים העומדים במרכז השיח הפוליטי והחברתי בישראל. זה מקל עלינו להתכחש לחרא: לדיכוי של מי שלא נולדו לקבוצה הנכונה, לרדיפת מתנגדי משטר ולצווי איסור פרסום
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
