היום הרגשתי את העצב וריח המוות ממלאים את ריאותיי שנשמו את אוויר יאפא. חזרנו לשגרה, אבל יש ילד הרוג, משפחה שכולה וחברה שלמה שקיבלה עוד צלקת באוסף צלקות ההרג של צעיריה
החברה הערבית מתרבדת באופן ייחודי ומורכב, דבר ההולך לאתגר תחומים רבים בחברה ובפריפריה הישראליים. יהודים מזרחים, כאשר אינם טובעים שיכורים בכנרת, מנסחים את עצמם מחדש אל מול השינוי הזה
בשביל עפר צדדי פילסה שיירת נתניהו-בנט לבית הספר היסודי, להפגין קצת ״אהבה״ לילדים הערבים. בפנים, חילקו לילדים דגלי ישראל וציוו עליהם לחייך. ביקורו של נתניהו בטמרה ביום הראשון לשנת הלימודים מעלה זכרונות ילדות על ימי הממשל הצבאי, וגם כמה שאלות על הפערים העצומים בתקציבים בין החינוך הערבי ליהודי
רועי חייך אליי ואיחל לי טיסה נעימה. המשכתי לפני שיקלוט ששכח לשאול איך קוראים לשכן של סבא רבא שלי. תמלול השיחה עם המאבטח הישראלי ברודוס מעלה שאלה או שתיים על הנפיצות הטמונה ביחסי יהודים-ערבים ועל מקדם הסיכון לעיכוב בשדה
בכל פעם שהאחר מרים קול, נוכח, מעלה ניחוח, כותב בשפתו, שר, רוקד, מחייך, מפלס את דרכו למרחב של השפה העברית, בכל פעם שהאחר קם ומתחיל ללכת, מבנה הכוח מתערער וגלי הימין מעלים קצף
שני קטעים מתוך מאמרו של עפרי אילני על תיאורים של הומוסקסואליות בעיתונות העברית של תקופת המנדט. מתוך הגיליון החדש של כתב העת ״זמנים״, העוסק בהיסטוריה קווירית
מאחורי כל אבן שנזרקת במזרח ירושלים עומד אדם שחש מושפל וחי במציאות בלתי נסבלת. מבחינה משפטית וחוקית, שינוי נהלי הפתיחה באש והרחבת השימוש בירי חי נגד מיידי אבנים, רק יחריף עוד יותר את מדיניות האצבע הקלה על ההדק
שיעור הסטודנטים הערבים, האשכנזים והמזרחים בפקולוטות לרפואה, מפריך לדעת העיתונאי גדעון עשת את ההנחות הבסיסיות העומדות בבסיס שיח הקיפוח של האליטה המזרחית. (מאמר, תגובות, ומאמר תגובה לתגובות)
מדוע ישראל אומן לא קיבל דוקטורט של כבוד מאוניברסיטת חיפה? בגלל שערכיו והמלצותיו לחברה הישראלית רחוקים מערכי האוניברסיטה כמקום שבו "האוניברסאליות של הרוח האנושית" אמורה להתממש
מחקר חדש על אפליה בשוק התעסוקה הישראלי חוזר ומאשש תוצאות מחקרים קודמים: קורות החיים של יובל הרשקוביץ ועדן אלמוג עדיין יזכו להרבה יותר התייחסות מאשר אלה של יובל אמסלם ו-וואליד חורי
