ההתפתחות של קמפיין metoo# לוידויי הגברים התוקפים מבססת תרבות חלופית של אחווה גברית. ההתמקדות בקולות הגברים מאיימת להעניק להם את המשך השליטה בנרטיב על מעשיהם וגם על חוויות הנשים. לשיא הגיע גבריאל בוקובזה (“זו לא הטרדה, זה ריסוק”) בבמה החדשה שניתנה לו בהארץ, במסגרת המדור “קריאת הגבר”
לעתים קרובות מדי עדויות על פגיעה מינית זוכות לתגובות מבטלות ומשתיקות מבני המשפחה, החברים, בן או בת הזוג, המשטרה, המעסיק ועוד. אולי במקום ההאשטאג #גםאני שמאגד דיווחים של נפגעות, כדאי להפנות את הזרקור לפוגעים ולאופן שבו החברה משתפת איתם פעולה
כל עוד נציית לקשר השתיקה, גברים מהסוג הנבזי הזה ימשיכו להשתמש בכוח ובסמכות הממסדית שלהם עלינו רק כי הם יכולים. לקראת ההפגנה הערב (א’) מול קריית הממשלה בקריאה “די לאלימות מינית ודי לכסתוח”
אלה לא תמיד עוגיות מדלן. לפעמים הזיכרון שותת בתודעה, לפעמים הוא אורב להזדמנות, לפעמים הוא חי בעוצמה משתקת • יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים 2016 – פרויקט מיוחד
מאחורי הרצח של דועאא אבו שרך עומדת חברה שלמה, הסובלת מעיוות ערכי קשה ומעניקה לגברים שלה זכויות יתר רק בגלל מינם. הם מתחנכים לראות נשים כפחותות ערך ונאבקים באלימות על מה שנתפס ככבודם הרמוס כשהחברה מתקדמת לקראת שוויון
האם גם ארז אפרתי, חנן גולדבלט ומשה קצב חולי נפש או שמא דווקא מייצגים את מלח הארץ החברתי? ההתייחסות המופרטת לפשעי השנאה כלפי נשים מסווה את העובדה כי מדובר בתרבות ובמדיניות, ולא במחלה או בחריגה מנורמה של מקרה יחידי מזעזע
החיפוש אחר אמינות בסדרה “אלנבי” מעורר לכל הפחות הרמת גבה. רוויטל מדר יצאה לחפש אמינות ומצאה עולם של עלילות טלנובליות באריזת ואקום, כאילו אין קשר בין האלימות שמתרחשת על המסך לאלימות שמופנית כלפי נשים מדי יום ביומו, בעולם האמיתי
מדינת ישראל עוסקת בבטחון על היבטיו השונים באופן אובססיבי, אך מפקירה את בטחונן האישי של נשים בתחומה. גם הודעת משרד הרווחה על סגירת המקלטים לנשים עוברת בשקט יחסי
סגירת המקלטים לנשים מוכות מדגימה היבט נוסף בפריקת העול המוסרי של המדינה. במקום לפעול למען חברה בטוחה לנשותיה, מתייצבת המדינה לצד הגברים האלימים – המהלכים חופשי
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
