רוח העמימות ששרתה על הפגנת הענק במוצ”ש מוכיחה שמהפכה אמיתית צריכה להעז: להפסיק לפחד מהקשר בין חברתי לפוליטי, להציב דרישות חד משמעיות לנבחרי ציבור, להשתמש ברטוריקה עשירה בידע. מהפכה אמיתית מוכרחה להפנות אצבע משולשת כנגד הסדר הקיים
בעיני נשים פלסטיניות שביקרו איתנו בתל אביב, נראו שד’ רוטשילד כ”מחנה פליטים לישראלים”. נקווה שיושבי האוהלים יתפכחו ויפסיקו לשלם את המחיר הכלכלי, הצבאי והאנושי שכופה עליהם מדינה של סקטור אחד, המוגדר אך ורק על פי דתם של חבריו
התקשורת, שמתעלמת זה שנים ממצוקות דיור של אוכלוסיות פחות נראות בישראל, מגלה התעניינות רבה באנשי עיר האוהלים. אך בצד התמיכה בולטים גינוי וביקורת. עירית לינור, למשל, אמרה עליהם איחס
עוד יום בעיר האוהלים: אנשים שמעולם לא מחו על דבר לומדים על כלכלה ופוליטיקה, מתנסים לראשונה בהחזקת מגאפון ודיבור מול קהל, מוצאים שותפים פוליטיים לא צפויים, ובונים דמוקרטיה של הרחוב
המאבקים על מחירי הדיור והמזון הם צעד לעבר ביסוס חברה אזרחית משפיעה ותזכורת כואבת לחברי הממשלה שהם משרתי הציבור, לא אדוניו. חשוב להנכיח את הקשר ביניהם ולא להיבהל מהמלה “פוליטי”
פתרון הקסם של נתניהו למצוקת הדיור מתעלם מהצורך בתכנון דיור בר-השגה. כדאי להתחיל להיות מוטרדים מכך שעתודות הקרקע הגדולות במרכז הארץ, יהפכו להיות שכונות הומוגניות לאוכלוסייה אמידה בלבד
בניגוד לערביי יפו, תושבי דרום תל אביב עדיין לא זוכים להכרה על-ידי העירייה, ואפילו הפירורים להם זוכים ביפו נמנעים מהם. חדש ממוחו הקודח של חולדאי: דיור בר השגה בדרום העיר למי שידם דווקא משגת