המאבק המזרחי הנוכחי תוקף בעיקר את השמאל על חטאו ההיסטורי נגד המזרחים. אבל פגיעה כלכלית, אפליה והסללה היו נחלת הימין והשמאל כאחד – ובפרט, נחלת ממשלת הימין בראשות נתניהו. מי שמתקיף רק את השמאל מספק לימין מסך ערפל, תחתיו הוא יכול להמשיך בעוול הכלכלי הנעשה לחלק גדול מהמזרחים
כמזרחית, לאיזו מפלגה אצביע? וכפמיניסטית? הילכו שתיהן יחדיו? ואולי כפרפרזה על “עת לעשות לה’ הפרו תורתיך” – עת לעשות לזכויות מזרחים הפרו תורת הפמיניזם? אפרת שני שטרית על ש”ס
במפלגה האוטופית שלי יש מנהיגות מזרחיות שלא חייבות לשום הגמון. במציאות, יש פעילים ופעילות שיודעים איך משנים מתוך הכנסת. לא תוך ויתור על זהות ואג’נדה – אלא כי כשאורלי לוי נלחמת על דיור ציבורי, היא נלחמת מהבית. וכשדרעי פונה לשקופים, הוא מדבר מהבית. אור סיונוב על יפעת ביטון והבחירות הקרבות
כיצד נשאבו הפעילים המזרחים להיכל התהילה התקשורתית הניאו-ליברלי, וממש כמו היהודים המזרחים מהפריפריה (הנבחרים בקפידה על ידי מלהקות תוכניות הריאליטי) הם עוסקים אך ורק בהתבוססות ובזעקות על הזיהוי השלילי של מזרחים בעיני אשכנזים. זיהוי שלילי ותו לא
האחריות המוסרית שלנו לצעוק מול פעולה נפשעת נגד העם הפלסטיני אינה תלויה בדבר. בכך צודק סמי שלום במאמרו “חשבון מזרחי” במאה אחוז. אבל לפני שנשבור ידיים ורגליים לימין המשיחי, כבקשתו, כדאי לשאול האם בכלל יש שמאל בארץ שאפשר לעבוד איתו, כזה שמשלב בין מאבקים צודקים, או שמא זה שמאל סלקטיבי…
הדיון המזרחי הנוכחי מתמקד ברובו בסוגיות תרבותיות חשובות, דוגמת “מאבק השטרות”, אך משוקע פחות מדי בסוגייה לא-פחות מכריעה: העברת השטרחובסקי מכיסים אשכנזים לכיסים מזרחים
עלינו, המזרחים, להשיג שליטה על חלוקת המשאבים ולבנות את תרבויותינו מחדש, במטרה להנהיג את ישראל ולהציב חלופה להגמוניה האשכנזית-ציונית. עלינו להשקיע את זמננו בבנייה, ביצירה מתוך שברים. שיח עָקר המדשדש בביבי המרחב האשכנזי-חילוני רק יעלה בפנינו את בבואת הדיכוי ויחזיר אותנו למעגל הקסמים
השיח המזרחי הפך להיות שיח ציבורי, ולכך ההגמוניה הלבנה לא היתה מוכנה בשום אופן. אז מה הפלא שמופיעות כל מיני דרישות נרגשות כמו “לתת יד לעתיד”? כותבים וכותבות בעקבות תוכניתו של אמנון לוי
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
