הצעת החוק להזנה בכפייה, שעולה להצבעה השבוע, מראה איזה מין מדינת חוק היא ישראל: כשהחוק עובד לטובת המחוקק, הוא ממהר לאכוף אותו. כשבג״צ מתערב – סותמים לו את הפה, ובוראים חוק חדש
כמה דקות אחרי שהתחילה מוזיקת ריקודים, התפרצו למסיבה לכבוד קבלת התואר המיוחל שוטרים עם כפפות ורובי M16, ודחקו במאות החוגגים לצאת לתוך מחסום מאולתר שם נבדקו אשרות השהייה שלהם. ללא ספק, משימה בעלת חשיבות עליונה
המדיניות החדשה של גירוש מבקשי מקלט בכפייה מישראל אינה מוסרית ואינה חוקית, אולם היא אינה חסרת תקדים במדינות המערב. הטענה השחוקה של ארגוני זכויות האדם כאילו “בארצות מתוקנות אין דבר כזה” היא פשוט חסרת בסיס, ובעיקר מזיקה
בניגוד לדעות שמאליות מתנשאות, הלאומנות של השכבות הנמוכות בישראל היא עמדה רציונאלית ולא מוסתת. אולם ללא ספק, הרצון בשוויון אוניברסאלי רוחש מתחת לפני השטח ואין לו עדיין ביטוי פוליטי ממשי
מבט נוקב על האלימות המשטרתית נגד שחורים בארה”ב והמקומות בהם היא מתחברת לאלימות נגד אתיופים, ערבים, מזרחים ושאר אוכלוסיות מוחלשות בישראל. המסקנה רק מתבקשת
אנחנו, הישראלים, צריכים להקשיב לסיפורים האנושיים האישיים כדי להתחיל להבין. מפני שפיסות האינפורמציה בדיווחים העיתונאיים הקצרים אינם מספקים תמונה שלמה גם למי שמתעקש לעקוב אחריהם. אז תקשיבו לסיפורים שפנינה מוצפי-האלר ליקטה בכניסה ל”חולות”