כשקוראים בעיתון על הורים שהרגו את ילדיהם, בשוגג או במתכוון, אפשר לצקצק בלשון, אפשר אפילו לשבת לרגע ולחשוב עליהם ואז לעבור הלאה. לא בהצגה הזאת. על ״נדנדות״ של תהל-רחל רן
האימה בסרט "הרחק מהיעדרו" נובעת לא מהחושך, אלא דוקא ממה שנראה לעין, ומההמתנה למכה שתיכף תבוא. שום דבר שם אינו שגרתי, על אף שלכאורה, בקריאת התסריט, אפשר לחשוב שכן: היא שוטפת כלים, הוא פותח את דלת המקרר, או משהו מעין זה. והמכה מופיעה, כמתבקש, ואחריה עוד אחת ועוד אחת
אם מישהי מרגישה שהמלה "שרמוטה" משפילה אותה, אני עדיין רוצה שתרגיש רצויה, שתרגיש שיש לה קול. ואם מישהי מרגישה שאותה מלה בדיוק משחררת אותה, אני רוצה שיהיה לה חופש לבטא את עצמה
מה רות מחפשת? למה הופיעה פתאום באורח בלתי קרוא בביתם של אביה וזוגתו? היא בורחת, אולי מאירוע ספיציפי. אך נדמה שכל חייה היא במין בריחה כזאת, לא שייכת לגמרי לא לכאן ולא לכאן. על המחזה "בין שני עולמות" ומסעותיהם של מי שחוצים את הקווים
"והיא שעמדה" – הגדה עם מדרש נשי, לא מספיק בועטת בפטריארכיה וחסרה קולות של נשים רבות – אבל עדיין מצליחה להביא לשולחן הסדר קולות פמיניסטיים וקריאה לחברה אחרת. דנה ג. פלג קראה בה
מחלה של בת זוגה והבנה שאפשר לשכוח מסיוע של המדינה במקרים כאלה, הביאה את דנה ג. פלג להרהר ברצינות במערכת שלא תהיה שלא תלויה בחסדי הפריץ ובכסף שיש לו או אין לו לקנות את השלטון
