אני לא אשמה, אני לא מתביישת

אני אוהבת את השם “מצעד השרמוטות”.

בשנה שעברה, כשיערה ליברמן-כליף, חברתי ל”מאבק סוציאליסטי” (ומאמר זה, יש לציין, לא משקף את עמדת התנועה), ארגנה את הצעדה יחד עם טל גונן ונטע פריגן (שהשנה לא השתתפו בארגון), כחלק מתנועת ה-slutwalk העולמית, תמכתי בלהט בשם הזה. אני עדיין תומכת. המצעד נערך לראשונה באפריל 2011 בתגובה לדבריו של שוטר במשטרת טורונטו שאמר שאם נשים רוצות להימנע מאונס, עליהן להפסיק להתלבש כמו שרמוטות (sluts). הצעדה היא מחאה על האשמת הקרבן, על תרבות האונס, ותביעה לזכותםן של א/נשים להתלבש ולהפגין את מיניותםן כרצונםן, בחופשיות ובלי לסבול מהטרדות מיניות ומאלימות מינית ככלל. חשבתי – ואני חושבת – שזה מגניב לגמרי, לנכס לעצמנו כינוי גנאי מכוער, שמקורו בצורת חשיבה דכאנית ומשפילה, לנקות אותו מהרפש שדבק בו, להפוך אותו לכינוי גאווה של מי שלא מתביישת במיניות שלה, שנהנית ממנה. הרגשתי שהצעדה אומרת משהו נוסח: “אתה קורא לי ‘שרמוטה’ כי אני מתלבשת בצורה חושפנית? אני אתלבש איך שאני רוצה, ואני אשכב עם מי שאני רוצה, וזה לא עניינך. ודרך אגב, אתה גם סובל מדיכוי”.

ואז הגעתי למצעד. היה כיף, היה שמח וצבעוני ומלא מחאה וגאווה. במיוחד אם הצלחת להימנע מההטרדות האלה. לאורך כל המסלול היה כל מיני גברברים שניסו את מזלם: “שמעתי, זאת צעדה של שרמוטות. את שרמוטה?” או “יש כאן כאלה שנותנות?”. בהתחלה חשבתי שמדובר בבדיחה, אבל הם לא צחקו. כשניסיתי להסביר זה רק נהיה יותר גרוע. וכל פעם שדוברות פתחו את הפה, הן נאלצו להסביר מה מקור השם. במקום להעלות לדיון את תרבות האונס, ומה אנחנו דורשות לעשות בעניין, זה הפך להיות ענין אקזוטי כזה, לעמודי הצבע בעיתון או ברשת. קצת כמו לצלם את הרקדנים על המשאיות במצעד הגאווה, במקום לדבר על פינקוושינג, למשל.

בישיבת התנועה שבה דנו בשם הצעדה השנה, חשבתי שכדאי להבהיר את הקשר ל-slutwalk, אבל לתת לה שם שיבהיר יותר במה מדובר. שם שאליו יוכלו להתחבר גם נשים שהמלה הזאת –”שרמוטה” – קשה להן, נשים שסבלו מהטרדות, מאלימות, מינית, מילולית, פיסית, בגלל אותו כינוי קשה. נשים שאינן יכולות להזדהות עם המלה “שרמוטה” כי עבורן היא מבטאת את המוסר הכפול שמצפה מהן להיות מיניות – וכשהן מעזות לבטא את מיניותן, פוגע בהן. נשים פמיניסטיות שמוחות נגד החברה הזאת שדורשת מהן להיות אובייקט מיני, ומתירה את גופן – אבל מתחלחלות למשמע המלה הזאת. נשים שאותה מלה ממש היא טריגר עבורן, שהיא מזכירה להן את הפגיעות שנפגעו. רצינו להזמין ולקבל את כל אותן נשים ונערות לצעדה. אז קראנו לה בשם הפחות מגניב, היותר ארוך, אבל אולי ענייני יותר: “לא אשמות, לא מתביישות”.

יש שיגידו: “אם את לא מוכנה להתגאות בכינוי ‘שרמוטה’, אל תבואי לצעדה”. אני לא מוכנה לעשות את זה. אני לא מוכנה להגיד לאף אחת (או אחד, גם א/נשים ממגדרים אחרים נפגעותים מהתרבות הזאת) לא לבוא ולמחות רק כי היא לא מזדהה עם הכינוי. אני לא מוכנה להדיר מהצעדה אף אחת שתומכת במאבק הזה, מאבק למען חברה שוויונית, למען חברה שמקצה משאבים לבטחונן האישי, הכלכלי והחברתי של נשים – ולא רק מצקצקת ומנפחת את תקציבי הכיבוש והדיכוי הגזעי.

אני לא מוכנה לעשות את זה, כי תחושת ההשתקה היא הטראומה שלי מהדייט רייפ שעברתי, לפני כמעט עשרים שנה. זה היה אונס שבו נאלמתי ונעלמתי, אונס ששנים לא העזתי לחשוב שעברתי, אונס שאת תחושת האשמה עליו סחבתי במשך שנים כמו גיבנת, גם אם כפמיניסטית ידעתי שזה לא נכון. למען האמת, רק לאחרונה הצלחתי להתנער מתחושת האשמה על השתיקה שלי, על כך שלא אמרתי “לא” בקול רם. לפעמים היא עוד חוזרת אליי, כמו דז’ה-וו באמצע היום, כמו פצע ישן שמגרד פתאום. בפעמים הנדירות שזה קורה, אני יודעת שאני יכולה להתקשר למרכזי הסיוע, 1202, ולדבר על זה, ומישהי שם תעזור לי לחזור לידיעה שלא אני הפוגעת. מתנדבת במרכזי הסיוע שאינם ממומנים בידי הממשלה, שתלויים בתרומות, כאילו אונס זו לא בעיה של אזרחיותים במדינה הזאת.

העדר ההקצבה למרכזי הסיוע הוא בעיניי חלק מתרבות האונס. חלק מההשתקה של נשים, ומגדרים אחרים.

כך שאם מישהי מרגישה שהמלה “שרמוטה” משפילה אותה, אני עדיין רוצה שתרגיש רצויה, שתרגיש שיש לה קול וזכות להגיד: “אני לא אשמה, ואני לא מתביישת”. ואם מישהי מרגישה שאותה מלה בדיוק משחררת אותה, אני רוצה שיהיה לה חופש לבטא את עצמה. לכן אני בעד שתי הצעדות, “לא אשמות, לא מתביישות” ו”מצעד השרמוטות“, שיצעדו מחר – שישי 05.04, ב-12.00 מכיכר רבין. תבחרו מה מתאים לכםן יותר ותבואו.