המשוררת תהל פרוש מבקרת בספרה החדש "בצע" את אותם ליברלים הטוענים שהם נגד השיטה הכלכלית, אך לא עושים דבר למיגורה. אבל זו גם ביקורת מלאת אהבה וחמלה, שאיננה מאשימה אנשים בכך שאינם אמיצים או מחויבים מספיק ומחפשת את מקור הצביעות והפחדנות באופיה המתעתע של העבודה עצמה
ויאמרו אנשי מינהל התרבות – מה אתם רוצים? הגופים של התרבות והאמנות המזרחית לא הגישו בקשות לתקצוב, ואם יגישו – יקבלו. אבל כמו כל אפליה שיטתית, ממוסדת, יש סיפור אחר, מורכב. על המנגנונים שיוצרים ומשעתקים את אי-השיוויון בחלוקת משאבי התרבות והדרישות של קואליציית לבי במזרח לתיקון המצב
באמצע שנות השמונים, לפני שהמציאו את חוק ההסדרים, היו הפגנות של ספרנים שדרשו להפעיל את חוק הספריות הציבוריות והייתה מדיניות של הנגשת ספריות ציבוריות לשכונות יהודיות בפריפריה. אז היה לנו מזל
תושבי הדרום נתקעו במטרופולין האירופאי המדומיין והפכו למבקשי המקלט של שיטה כלכלית ניאו-ליברלית, שהפכה את בתיהם לנדל"ן ואת מרקם חייהם להפרעה במרחב. יעל ברדה מציעה עמדה פוליטית של סולידאריות הן עם מבקשי המקלט והן עם תושבי השכונות