בעקבות הירצחו של מחמד אבו ניג'ם השבוע ביפו, כשהמציאות הרצחנית מכה בפניי ובפני חבריי ובני שכונתי ועירי שוב ושוב, אני מתחיל להבין שאנשים טובים לא היו מאפשרים לה להמשיך ולהכות ללא רחם
112 מקרי רצח התחוללו השנה בחברה הערבית, שיא של כל הזמנים. מה צריך לקרות על מנת שבשנת 2021 המדינה תטפל כהלכה בפשיעה הגוברת ובהפקרות המאפשרת אותה? קודם כל, על הממשלה לקחת אחריות
עשרות צעירים ערבים ביפו ספגו, סופגים ויספגו אלימות משטרתית. דווקא עכשיו, יותר מכל תקופה אחרת, היה מצופה שהמשטרה תנהג כגוף אחראי ותפעל להקל על מצוקת התושבים, שרבים מהם נכנסו למעגל העוני. אבל היא נוהגת בדיוק להפך
בימים שבהם שיקולים כמו-הוליוודיים קובעים את סדר היום של הבוחרים, שמתלבטים למי להצביע ולא על מה ולמה להצביע, כדאי לחשוב מה תפקידן של מפלגות ערביות בכנסת ומה כדאי לעשות על מנת שהייצוג הערבי לא יהיה דחליל ביורוקרטי
כ-1,100 צעירים נרצחו בחברה הערבית משנת 2000 עד היום, אך סיפורם וסיפורה של החברה שבתוכה הם חיו ומתו אפוף שתיקה. שירו החדש "סלאם יא סאחבי" מאלץ אותנו לפקוח עיניים
הטענה שחברי הכנסת הערבים לא פועלים למען שיפור מעמד האוכלוסייה הערבית ולכן מצבה ירוד כרוכה בהתעלמות מאחריות המדינה ונשענת על שקרים ממוחזרים ובלתי מבוססים שתכליתם לקבע את המצב הקיים
מה שקרה השבוע ביפו ובחיפה ממחיש כיצד המשטרה הפנימה שמותר לה לעשות הכל כולל הכל כדי למנוע מחאה פלסטינית. וזה כמובן לא נעצר בדרג המדיני – זה גם הלך הרוח בחברה הישראלית
