כיצד זה לחיות בעולם שבו האלימות והבריונות ברחובות מאלצות אותנו לפתח ידיים חזקות כדי להרביץ ורגליים זריזות כדי לברוח? כיצד זה לגדול בעולם שבו יש סכנה פיזית תמידית לגופנו? עבד אבו שחאדה מוצא דמיון בין יפו לניו יורק בספרו של טא-נהסי קואטס “בין העולם וביני”
הדבר המטריד באמת בפרשת גבאי-בהלול, הוא העובדה שיש עדיין מי שמאמינים שעל מנת לפעול למען החברה הערבית צריך לחבור לציונים. זו תפיסה מעוותת המתעלמת מתפקידם האמיתי של חברי הכנסת הללו – להיות עלה תאנה
תנאי המעצר שבהם נתון השייח’ ראאד סלאח מעידים על כך שכוחות הביטחון רוצים לשבור את רוחו ולדכא את המאבק באמצעות פרקטיקות אלימות. שתיקת החברה הערבית לנוכח כך עוד תחזור אלינו כבומרנג
צעירים פלסטינים שעוזבים את הכפר ואת המשפחה לטובת העיר, ויוצרים או משתלבים בחיי קהילה חדשים, הם האור בקצה המנהרה עבור החברה הפלסטינית בתוך גבולות הקו הירוק. אז מזלזלים בהם כאילו הם כמו ה”בועה התל אביבית”?
ח״כ מוחמד ברכה הולך להלוויית החיילים הדרוזים, אבו מאזן רוצה לחזור להשיב על כנו את התיאום הביטחוני של לפני שבוע – אבל הסטטוס-קוו הוא בדיוק המצב שאותו יש להוקיע, לשנות ולא לפנטז על החזרה אליו
הציבור והתקשורת הישראלים מזדעקים במקרים של ונדליזם בבתי קברות יהודיים ברחבי העולם, אך כאשר הדבר קורה בבית קברות מוסלמי ביפו, ועוד בערב יום השואה? ובכן, השתיקה רועמת
כמה דקות לפני התפילה למען נשמתו של מועתז מסרי שנרצח ביפו, עשרות צעירים שנראים ממש כמוני בוהים בחלל הריק עם דמעות בעיניים, חושבים איך זה שחברים שגדלנו עמם, עבדנו עמם, רבנו וצחקנו יחד, כבר לא בינינו