הכרזת מלחמה על נפש האדם: הבידוד של וליד דקה
פעיל בל״ד וסטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים
וליד דקה, האסיר הפוליטי הכלוא מזה שלושה עשורים בבתי כלא ישראלים, נשלח השבוע לתא הפרדה בפעם השנייה בתוך חודש על אותה עבירה לכאורה, הקשורה למעורבותו בהברחת טלפונים ניידים לכלא. זאת, למרות מחלת הדם ממנה הוא סובל ומצריכה טיפול רפואי שוטף. בפעם הראשונה נשלח דקה לתא הבידוד בכלא קציעות למשך עשרה ימים, וכעת הוא מוחזק בהפרדה לבדו בתא בכלא רמון, למשך תקופה לא ידועה. פעם אחר פעם אנחנו שומעים איזו ידיעה חולפת על אסירים פלסטינים שנשלחים לתאי בידוד או הפרדה, מבלי להפנים יתר על המידה מהי המשמעות של שהייה בתאים כאלה ומה עובר על נפש האדם כאשר הוא מוצא את עצמו לבד, מנותק מהעולם החיצוני, ללא ביקורים של בני משפחה או עורכי דין.
על פי נתוני השב”ס, מבין 6,188 אסירים פלסטינים הכלואים כיום בישראל, 30 נמצאים בהפרדה. נגזר עליהם לשהות ימים, חודשים ואולי אף שנים לעתים ללא אינטרקציה אנושית רציפה, נטולי ידיעה לגבי מה שקורה בעולם, מבלי לדעת לעתים אפילו מה השעה. רוב בני אדם לא יודעים מהן ההשלכות של הדבר, מה שאולי יכול להסביר את השתיקה הציבורית ביחס לשימוש בפרקטיקה הזאת. מרבית האנשים חוו למשל פגיעה פיזית במהלך חייהם, מה שמאפשר להם להבין מתוך ניסיון את חומרת הדבר ואולי אף להזדהות עם הכאב והקושי. מנגד, על רובנו לא נכפה בידוד אמיתי פיזי ונפשי בחיים, לא נגזר עלינו להיות כלואים בין קירות בטון תחת שליטתו של בית סוהר, ללא ידיעה מתי ואם זה ייגמר. זוהי אחת החוויות שניתן לקרוא עליה רבות ואף לשמוע סיפורים מקור ראשון ממי שחוו אותה – ועדיין לא להבינה לעומק.
מה שהציבור עוד לא יודע, הוא שפרקטיקות של בידוד והפרדה נחשבות להתעללות ויש אף מי שמגדירים אותן כאלימות יותר מהתעללות פיזית. במקרה של פגיעה פיזית, יש לפחות צד שני שמנהל עמך קשר או דיאלוג כלשהו, שמחבר אותך לעולם. אך ברגע שנמצאים בחדר של שלוש על ארבע לבד במשך שעות וימים נחשפת חולשתה של הנפש האנושית: מגיעות מחשבות אובדניות, ונחוצות רק 24 שעות בכדי שתיווצר פגיעה נפשית בלתי הפיכה. העיתונאי האיראני קיאנוש סנג׳רי (Kianush Sanjari) שחווה את ״העינוי הלבן״ בתאי המעצר באיראן, תיאר את הבידוד בתור הכרזת מלחמה על נפש האדם.
אינספור מחקרים מעידים על הנזק הנפשי הבלתי הפיך שיכול להיגרם לעצור בזמן שהוא מופרד או מבודד: הזיות, התקפי חרדה, בעיות קוגניטיביות, מחשבות אובדניות, מחשבות אובססיביות, פרנויה, סיוטים, עצבים, בעיות שינה, בעיות בלב והפרעות אחרות; אך למקרה של האסירים הפלסטינים המחקרים האלה לא רלוונטים: החוק הישראלי בעצם מתיר לכוחות הביטחון להשתמש באמצעי הבידוד בשלושה סיטואציות: בזמן חקירה, ככלי ענישה ובמה שמוגדר הפרדה לזמן לא מוגבל – ענישה שמופעלת כעת על דקה. במילים אחרות, החוק מתיר שימוש נרחב וכוחות הביטחון מנצלים זאת. כאשר כוחות המשטרה פרצו לביתי ללא צו ועצרו אותי ושניים מבני משפחתי, נאלצתי לחוות זאת באופן אישי לכמה שעות ספורות, כשאני כפות ומבודד בתא המתנה. למרות האלימות הפיזית בזמן המעצר, החוויות מהשהות בתא ההמתנה, לבד וללא תחושת זמן – אפילו שהיה זה רק לכמה שעות – ליוו אותי כמה חודשים אחרי המקרה. זוהי אמנם חוויה זניחה ביחס מה שאסירים חווים, אך כזו שגורמת לי להזדעזע מהמחשבה שישנם מי שעוברים זאת למשך חודשים ואף שנים.

מטבע הדברים, במיוחד בספירה הפוליטית, ניתן להסכים או לא להסכים על הרבה דברים. אך למרות זאת חייב להיות בסיס מוסרי לפיו אנו פועלים. כי ביום בו האדם שוכח זאת, הוא מתיר בשתיקתו לאי צדק וזוועות להתרחש. ברגעים אלה וליד עדיין בגיהנום בתא הפרדה, עובר התעללות מהסוג האכזרי ביותר שאיש אינו אמור לעבור – במיוחד לא מי שנאבק למען מטרה צודקת. זוהי פרקטיקה דכאנית שלא משיגה שום מטרה מלבד להשפיל ולבזות את הפרט, וכפי שמרתין לותר קינג תיאר זאת:
“המחסום המכשיל ביותר במאבקו של האדם השחור למען החופש, הוא לא חבר מועצת העיר הלבן, או איש הקו-קלוקס-קלן, אלא האיש הלבן המתון, אשר מסור יותר ל’סדר’ מאשר לצדק; אשר מעדיף שלום שלילי שהוא היעדרה של מתיחות, על-פני שלום חיובי שהוא נוכחותו של צדק; זה אשר תמיד אומר: ‘אני מסכים עם היעדים של מאבקך, אבל איני יכול להסכים עם שיטות הפעולה הישירה שלך’; זה אשר באופן פטרנליסטי מאמין שהוא יכול לקבוע את לוח הזמנים לחירותו של האחר; זה אשר חי על פי תפיסה מיתית של הזמן ואשר תמיד מציע לאדם השחור להמתין ל’זמן נוח יותר'”.
לשם כך אני קורא לכל מי שמאמין בזכויות אדם ומתנגד לפרקטיקת התעללות באסירים בכלל ואסירים פוליטיים בפרט, לקחת חלק במחאה שתתקיים הערב (חמישי) בכיכר השעון ביפו, בשעה 19:00 בערב.


