שושנה, עפרה, אחינועם - נשים תימניות שרות

שקיעת האימפריה העות’מאנית האסלאמית וחדירת הקולוניאליזם המערבי לאזור המזרח התיכון חוללו תמורות בחיי יהודי ארצות האסלאם וגרמו באופן כללי לפריחה כלכלית ותרבותית. אולם לא כך בתימן: שלא כמו שאר יהודי המזרח וצפון אפריקה, לא חל במעמדם המשפטי של יהודי תימן שום שינוי והם נותרו במעמד של “אהל אלד’מה”, נתונים בעיקר להשפלות של “חוקי עומר” שהגיעו לשיא בימי שלטונו של האימאם יחיא. חדירת המודרניזם בדמותם של כלי מתכת תעשייתיים הביא רק להידרדרות במצבם של היהודים בתימן: הם איבדו את הפרנסות העתיקות מהן נהגו להרוויח לחמם כצורפים, קדרים, רפדים ועוד, ונאלצו לנדוד לארצות אחרות בהן ארץ ישראל כבר מסוף המאה ה-19, ובגלים גדולים יותר בשנות ה-30 של המאה ה-20. למעשה, למעט עדן שהיתה תחת שלטון בריטי ישיר, לא הורגשה בתימן חדירת הקולוניאליזם האירופי למזרח התיכון. כך, התופעה של אמנים ואמניות שמשתלבים בתרבות הרוב המוסלמית לא התקיימה במדינה. יתר על כן, גם בתוך הקהילה היהודית עצמה לא צמחו “כוכבי זמר” ברמה הארצית, כפי שארע בארצות ערב האחרות.

הסיבה העיקרית לכך היא שבתימן לא היה קשר רציף בין הקהילות היהודיות השונות בגלל הטופוגרפיה הייחודית לה. גם גודל הקהילה השפיע; קהילת צנעא, אשר היתה הגדולה ביותר, מנתה בשיאה6,000-8,000  בני אדם, וברדאע, הקהילה השנייה בגודלה, היו כ-2,000 איש, יתר הקהילות היו קטנות ופזורות במרחקים גיאוגרפיים גדולים. עולם השירה והזמרה של יהודי תימן היה חלק מחיי היום-יום וממעגל החיים האישי והקהילתי. כל הפיוטים התימנים נועדו כדי שישירו אותם, לא היתה קיימת שירה להקראה.

מה אתה יודע לספר לי על מקומן של הנשים בשירה ובזמרה בתימן?

ד”ר שובלי: החברה התימנית היתה מאד פטריארכלית וחירותה של האישה הוגבלה. שירת נשות תימן היהודיות שימשה כמנגנון סובלימציה שבו האשה פורקת את תסכולה בשירה תוך כדי עבודות משק הבית. בשירתן  נתנו הנשים ביטוי למאווייהן, לאכזבותיהן, לרגשותיהן ולקשיים שלהן. היו אלו שירים פשוטים מלאי הומור וחן, שעסקו בבית, במשפחה, אהבה, יחסים בין המינים, לידה, נעורים ועוד. הנשים גם שרו לילדים שירי ערש. שירת הנשים היתה, בהרבה מקרים, מעין ביטוי למצבה הנפשי של הזמרת עצמה. שירה זו הועברה מאם לבת – תרבות נשית שבעל פה (צריך לזכור כי נשות תימן לא ידעו קרוא וכתוב). בנוסף, היתה גם שירה תפקודית יותר שהושרה באירועים במעגל החיים ובמעגל השנה, כלומר בחגים ובאירועים משפחתיים. שירים אלו, למשל שירי החינה, היו יותר קאנוניים ובעלי תבנית ומלים קבועות.

בשירת הנשים האישית היו תבניות כלליות, אך כל אשה גם יצרה וריאציות משלה. רק בארץ התחילו לרשום את השירים הללו מפיהן של נשות תימן היהודיות, בתימן כאמור זו היתה תרבות שנמסרה מאם לבת. בחלק מהתבניות של שירה זו היתה חפיפה מסוימת בין שירת נשים תימניות מוסלמיות ליהודיות. המפגש הבין-תרבותי התרחש בזירות שונות בחיי היומיום כגון השוק, הבאר ויחסי השכנות. הגברים היהודים התימנים עסקו בכל המלאכות הזעירות: הם היו רפדים, סוחרים, צורפים, קדרים, סוחרים זעירים ועוד. המפגש התרבותי של הגבר היהודי עם הסביבה המוסלמית היה מצומצם יותר ונשא אופי כלכלי בעיקרו. אך הנשים היהודיות ניהלו עם המוסלמיות דיאלוג תרבותי שהוא מעבר לדיאלוג הכלכלי.

שירת הגברים היהודים בתימן היתה כולה שירת קודש, וגם תכני החול המועטים בשירה זו קבלו פרשנות אלגורית של קודש כמו זו של שיר השירים. משום כך, עיקר ענייני החול נוקזו לשירת הנשים ולכן הדיאלוג היהודי-המוסלמי התאפשר בעיקר בה. גם שירת הגברים הושפעה במידה מסוימת מהעולם המוסלמי. בהחלט ניתן לזהות בשירת ר’ שלם שבזי דימויים מהעולם המוסלמי, אך ככלל זו היתה שירת קודש יהודית. בנוסף לכך, הנשים בתימן לא היו משכילות ברובן ולא ידעו עברית, לכן הן שרו בערבית יהודית תימנית מדוברת בלהג מקומי, בעוד ששירת הגברים, שירת “הדיוואן”, הושרה בערבית יהודית קלאסית – שפת הרמב”ם ובעברית וארמית ונכתבה באותיות עבריות.

האם אפשר לדבר על פריחה של הזמרות היהודיות התימניות בישראל?

רק למראית עין. הפריחה התאפיינה בהופעתן של זמרות מצליחות כמו ברכה צפירה, אסתר גמליאלית ושושנה דמארי. גם הזמרת חנה אהרוני שהיגרה לחו”ל והצליחה שם עוד יותר מאשר בארץ, ושרה לוי תנאי שהיתה כוריאוגרפית, אך גם מלחינה. אבל היא איפיינה תקופה מאד מסוימת ולאחריה נפסקה. היו זמרות שפרצו את מחסום התרבות ההגמונית האשכנזית, אולם זמרת בסדר גודל של עופרה חזה או שושנה דמארי לא יכולה לצוץ היום. זמרת שרוצה להיות זמרת “של כולם” לא יכולה לשיר היום בח’ וע’ ולהצליח. ראשית, כי היום אין יותר תופעה של “הזמרת הלאומית”, יש התפרקות וסקטוריאליזציה של החברה, יש יותר זמרי נישה – אפילו שרית חדד שזוכה לפופולריות עצומה נתפסת כזמרת ב”נישה” המזרחית וודאי שלא זוכה להערכת יתר מצד מבקרים אשכנזים; שנית, התקופה שבה יהודי תימן שירתו את האתוס הציוני החלוצי הסתיימה.

בציונות האשכנזית תמיד היו שני זרמים: הזרם הכנעני, שניסה להיות בלדי, מקומי, ילידי, כך למשל אנשי פלמ”ח שדיברו בח’ וע’ ואף בערבית. הזרם כנעני שאף להקמת עם עברי שכולל את גם את הערבי המקומי. בסופו של דבר, הציונות אימצה רק כמה אלמנטים כנענים. האתוס הציוני השליט לפני קום המדינה היה: אנחנו חוזרים הביתה למזרח התיכון של תקופת המקרא. כשהם באו לכאן מי שנראה להם הכי קרוב לתקופה התנ”כית היו התימנים. הם אמנם שאלו גם לחני ושירי רועים מהערבים יושבי הארץ, אך קל יותר היה לשאול מהתימנים היהודים שייצגו מעתה את העבר היהודי האקזוטי והפרימורדיאלי. א”י נקנית בייסורים בעבודת האדמה ובחיבור השורשי לאדמה. בתוך הניסיון הלאומי הזה, הזמרות התימניות בטאו באופן תרבותי את האלמנט הכנעני הזה, את המגמה הילידית הזו של חזרה לאדמה ולתקופה המקראית, התמזגות השורשית עם הנוף והאדמה, ההפיכה לילידים, תוך שלילת הגולה.

הזרם השני בתוך הציונים האשכנזים הוא הזרם האירופוצנטרי. בתחילה, לפני קום המדינה ובשנים הראשונות להקמתה, הוא היה קטן יותר. כמו כן היו בו אלמנטים אוריינטליסטיים (בעיקר בקרב יוצאי גרמניה), שאפשרו סובלנות כלפי היהודי התימני. גם בעיניהם הוא נתפס קצת אקזוטי, קצת מקראי. עם הזמן ככל שיותר ויותר אשכנזים מגיעים לארץ, האירופוצנטריות בולטת יותר וגורמת לנסיגה ביחס החיובי כלפי תרבותם של יהודי תימן. בהתחלה המבטא של ח’ וע’ הוא המבטא הרווח בשידורי הרדיו והטלוויזיה. היום זה הפוך, אם יש לך מבטא עברי מקורי, כלומר ח’ ו- ע’ גרוניות, אתה לא יכול להיות קריין ברדיו ובטלוויזיה. זה מפריע, מלכלך מאיים.

הזרם הילידי, הבלדי, איבד את מאחזי הכוח שלו. בהתחלה הוא זה ששלט בתרבות – השילוב שעשה אמנם בעייתי מאד, אבל היתה לתימנים נראות ונוכחות בכל תחומי התרבות. זו היתה תרבות מהונדסת שהתבססה על שילוב בעייתי של אלמנטים מזרחיים, בעיקר תימנים אך לא רק. “עץ הרימון” למשל זה לחן בוכארי, בריקודי העם שילבו צעד תימני עם מחול רוסי. התימנים בלטו כמותית: בציור הארץ ישראלי, בתכשיטנות (בצלאל), באופנה וברקמה (משכית). היבטים שונים של התרבות התימנית אומצו לתוך “התרבות הישראלית” המהונדסת והמגויסת לטובת הציונות. כך למשל, הסופר האשכנזי חיים הזז שלמד ערבית תימנית וכתב רומן שלם בשם “יעיש” על חיי היהודים בתימן, הרקדן הידוע ברוך אגדתי שהקים להקת מחול ריקוד בתל אביב הקטנה ושאל אלמנטים מהמחול התימני, או הנראות התימנית בחגיגות פורים בנווה צדק בתקופה שלפני קום המדינה.

ללא ספק לתימנים היתה נוכחות ובולטות גדולה בחיי התרבות, אבל זה נעשה תוך ניכוס התרבות התימנית וניצול התימנים. כמו למשל בתכשיטנות של בצלאל, שם לקחו את הפועל התימני שמקבל פרוטות עבור יצירתו האמנותית והקרדיט הלך למוסד או ליוצר האשכנזי. בדיוק כמו שעשו המתיישבים בכנרת ל”תימני כנרת”: אלה ייבשו ביצות ואלה לקחו את הקרדיט על החלוציות וגירשו את התימנים אחר כך בבושת פנים. גם המלחינים הקלאסיים המערביים ניסו לשלב בין המזרח הילידי לתרבות שהביאו עמם מאירופה. הם הלחינו יצירות מוזיקליות עם מוטיבים מהמזרח ומתימן, למשל מרק קופיטמן ביצירתו “קול הזיכרונות”, והמוזיקולוג אברהם צבי אידלסון שכתב סדרת ספרים תחת הכותרת אוצר נגינות ישראל בשנים 1914-1932 הקדיש את הכרך הראשון ל”אוצר נגינות תימן”.

בוא נחזור לזמרות התימניות – כיצד ניתן לדעתך להסביר את עלייתן והצלחתן בישראל?

ברכה צפירה היתה הזמרת התימנייה הראשונה שהתפרסמה. היא היתה זמרת קונצרטנטית ששרה עם תזמורת, זמרת קלאסית שאת ההשכלה הקלאסית שלה בכלל רכשה בברלין. היא היתה בת זוגו של המלחין נחום נרדי וזה ללא ספק תרם להתקבלותה בתרבות הישראלית. בין היתר עבדה בשיתוף פעולה עם מלחינים כמו פאול בן חיים, עדן פרטוש ומרק לברי. באותה תקופה, הזרם הילידי היה בשיאו וההתנגדות האירופוצנטרית היתה קטנה יחסית. צפירה הביאה גם לחנים ערבים ומזרח תיכוניים של כלל עדות ישראל ולא רק תימנים… היא היתה אנציקלופדיה מהלכת של לחנים ממגוון עדות ישראל (בהקשר זה, מאמרו של עמוס נוי). בסופו של דבר היא נשכחה מהתודעה הציבורית למרות התרומה הענקית שלה לזמר הישראלי. היא אפילו דיברה יידיש. היום הפתיחות התרבותית שייצגה ביצירתה נתפסת כ”איומים על התרבות העברית” ו”כהשתלטות עוינת” על התרבות הישראלית, כפי שמתלוננים היום אמנים אשכנזים כמו יורם קניוק, נתן זך, חוה אלברשטיין, נורית גלרון ואחרים.

את התופעה של עליית נשים כמו ברכה צפירה ושרה תנאי לוי יש לייחס גם לביוגרפיה המיוחדת שלהן. שתיהן גדלו בבתי ילדים (יתומים) ואצל שתיהן ההתחברות לתימניות התרחשה בגיל מאוחר יחסית. כלומר לא הייתה משפחה שתאסור עליהן לשיר בציבור, להופיע על במות. בתימן היו מסתכלים על זה בעין רעה. גם לשושנה דמארי היה קל יחסית לפרוץ. אם אינני טועה, אחיה (סעדיה) היה בדרן ואמן במה. היא החלה את דרכה בשנת 1939 בקונצרט סולו בליווי של נחום נרדי והחל משנת 1943 הצטרפה לתיאטרון “לי לה לו”. בהמשך, שיחקה בסרט הציוני “באין מולדת” של הבימאי העיראקי נורי חביב בשנת 1956, העוסק באידיאל הגשמת החלום הציוני בא”י.

לדעתי, היא הפכה לכוכבת כי היא שירתה את המגמה התרבותית הציונית שהיתה נכונה לאותה תקופה. בין היתר, היא שרה ביידיש בפני פליטים יהודים מאירופה ושרה את השיר המפורסם “הביתה” במחנות העולים שקורא לעולים ממזרח ומים לבוא הביתה. בקיצור, היא ביטאה בשירתה את האתוס של קיבוץ גלויות מכל קצוות עולם, והאתוס של ה”לוחם העברי” בשירים כמו “כלניות” – שיר מחאה נגד החיילים הבריטים, וכמובן שיריה “היו זמנים”, “בת שבע”, “קרב האחרון” ו”הטנדר הנוסע”. אסתר גמליאלית, זמרת נוספת שבלטה באותה תקופה, נכנסה לאותה נישה של שושנה דמארי, אבל בניגוד לדמארי היא שרה תקופה קצרה מכדי להיכנס לתודעה הישראלית.

התימנים נחשבו, ולא תמיד בצדק, לחלק הנוח, הצייתני, ה”נחמד” יותר מקרב המזרחים שכונו אז “בני עדות המזרח”. הציונים אמרו, בואו נשתמש בהם כדי להראות שאנחנו ססגוניים, פלורליסטים נאורים. זו גם הסיבה שתיאטרון המחול “ענבל” – אותו הקימה שרה לוי תנאי אחרי שלא התקבלה להבימה בגלל המבטא שלה – זכה לתמיכה ממסדית. במסגרת תיאטרון זה פעלו זמרות כמו לאה אברהם, צבייה בר וראומה נחום ורקדניות כמו מרגלית עובד ומלכה חג’בי.

היחס הממסדי לתימנים היה תמיד אמביוולנטי וכרוך בניצול וניכוס. חשוב לציין, כי בעוד שאת יהודי המזרח האחרים מחקו מחיקה תרבותית טוטלית, הבעיה של התימנים לא היתה נוכחות ונראות אלא אופי הנוכחות והמחיר של הנראות. היית צריך להיות כנוע ונחמד. התימנים הפכו להיות “חיות המחמד המזרחיות” של האשכנזים. אולם התיוג הסטריאוטיפי נמשך גם כשהיתה נראות, והנראות אף היא היתה נלעגת. קחי למשל את סיפור “התימני הקטן” בספרי הלימוד. איך הוצג שם הילד התימני. יש כאן דואליות בעייתית.

מה אתה חושב על עלייתה המטאורית של עופרה חזה?

עופרה חזה זה כבר עידן אחר. העלייה שלה באה קודם כל בזכות האמרגן שלה בצלאל אלוני שהבחין בה בחוג הדרמה בשכונת התקווה. בתחילת הקריירה שלה הוא נאלץ לכתוב לה את השירים משום שכותבים רבים סירבו לעשות זאת. בציבור הישראלי התקבע הדימוי של הפריחה בגלל השיר הידוע “שיר הפריחה” שכתב אסי דיין והלחין צביקה פיק. בניגוד לחלק מהזמרות התימניות הקודמות היא לא באה עם השכלה קלאסית, היא באה מ”השכונה” ועוד איזה שכונה… כלומר עם עליית הזרם הציוני האירופוצנטרי את צריכה להיות זונה ופריחה כדי להגיע לבמה. כל הזמן היא היתה צריכה להוכיח שהיא מהוגנת ולא באמת פריחה. היא הפסיקה לשיר בתימנית ועברה לשירי מיינסטרים יותר בסגנון המתחרה שלה ירדנה ארזי. החלטה זו סייעה לה להיכנס למיינסטרים התרבותי. סייעה לה גם העובדה שבתקופה זו הזיכרון החיובי מהזמרות התימניות הקודמות עדיין היה חזק יחסית.

ההצלחה האמיתית של התימנים והמזרחים תמיד באה מבחוץ. גם זו של אחינועם ניני. לא בגלל הגל האתני ששטף את העולם הצליחה עופרה חזה בחו”ל – כמו שמסביר האנתרופולוג אנדרה לוי – אלא בעיקר בגלל החומרים התימנים האיכותיים והנוכחות הבימתית שלה. בישראל, אם אתה מביא תרבות מזרחית ו/או תימנית לקדמת הבמה המחיר שאתה משלם על הנראות הוא, בדרך כלל, עילגות, הגחכה של התימני והמזרחי. באירופה היא יכלה להרשות לעצמה לחזור למקורות שלה ולהיות יותר נועזת בלי לחשוש מדימוי הפריחה שהוצמד פה למזרחיות. ואגב, היתה לה הצלחה אדירה בתימן ויש לה מעריצים רבים עד היום בעולם הערבי. גם גילה בשארי, זמרת עם איכויות בינלאומיות, נשארה למרבה הצער בשולי העשייה התרבותית בישראל. אבל היא שונה מהאחרות שהוזכרו כאן, היא הכי קרובה למסורת התימנית.

גילה בשארי היתה ילדה סקרנית, ובזכות נועזות אביה שלימד אותה את שירת תימן הפיוטים ושירת הגברים כמו גם שירת הנשים זכתה להופיע בשירה זו במיטב הבמות בעולם כמו הקרנגי הול, קנדי סנטר ועוד, ועם מיטב התזמורות בעולם: הפילהרמונית הישראלית, הסימפונית של פילדלפיה… על ברכה כהן למשל מי שמע פה, חוץ מהקהילות התימניות שם היא מאוד מוכרת ומוערכת. רוב הלינקים שלה ביוטיוב הם בערבית. זה אומר שיש לה כנראה לא פחות ואף יותר מאזינים בתימן ובעולם הערבי מאשר בישראל. קחי לדוגמה את האמן צדוק בן דוד, גם הוא תימני שהצליח רק בחו”ל אחרי שבארץ נטען שאין לו כשרון ותראי איך מתייחסים אליו בארץ עדיין בגזענות. נזכיר כאן את אותו מקרה של תושבי רמת אביב שסירבו  לאפשר הצבת פסלו בשכונתם משום שלטענתם צבע הפסל ביטא אמונה בעין הרע. אז מי פה פרימיטיבי תגידי לי… גם אחרי 100 שנות נוכחות ונראות תימנית בישראל, עדיין הצבע הכהה שלנו משחק תפקיד משמעותי בחברה הישראלית.

*ד”ר רפי שובלי הוא רופא שיניים במקצועו, פעיל חברתי בארגון “אפיקים” וב”קשת הדמוקרטית המזרחית”

טקסט זה הוא פרק שני ברשימה “שירת נשים גדולה עולה” מאת שירה אוחיון, שפורסמה בבלוג המוסיקה “קפה גיברלטר”. לקריאת הטקסט המלא והפרק הראשון ברשימה